אגנס, גיבורת הסרט העצמאי המדובר "סורי, בייבי", היא בהחלט בחורה מבריקה: מרצה צעירה לספרות אנגלית - למעשה הצעירה בתולדות הפקולטה שלה - באיזה קולג' מפונפן וסטואי שממוקם בניו-אינגלנד החורפית. התלמידים והקולגות מעריצים אותה, יש לה חיים עצמאיים בבית מבודד ביער, ובכל זאת היא מרגישה תקועה. הסרט "סורי, בייבי" מתחיל בכך שחברתה הטובה ביותר מימי הקולג' (נעמי אקי) מגיעה לבקרה, עם הבשורה שהיא בהיריון. אגנס מוצגת כמי שמרגישה שהעולם שהכירה המשיך הלאה והיא בודדה בצמרת: חברים התחתנו ועזבו את עיירת הקולג' השוממה, והיא עדיין מסתובבת באותם משרדים ומרצה על אותם דברים. יש לה שכן חמוד (לוקאס הדג'ס המצוין כתמיד) ששואף להיות אופציה רומנטית, אבל היא לא באמת מתמסרת אליו.
אלא ש"סורי, בייבי" - שכתבה וביימה כוכבת הסרט, הקומיקאית הצעירה אווה ויקטור בסרטה הראשון - הוא לא סתם עוד סרט דרמה או התבגרות על צעירה בצומת דרכים. לקראת סוף השליש הראשון, נושאו האמיתי נחשף: טראומת מי-טו של הגיבורה שלא מאפשרת לה לדפדף הלאה. הנושא הנפיץ, והטיפול בו ב"סורי, בייבי" שכולל גם רגעים קשים אבל גם כאלו שהם קלילים במפתיע, הפך את הסרט לנושא שיחה פינת מושא להערצה בפסטיבלי סאנדאנס וקאן האחרונים. "הסרט שחייבים לראות" וכו'.
כאן אני נפרד מהקונצנזוס: "סורי, בייבי" עובד יפה לפרקים כדרמה כנה על אישה צעירה בעולם שבו, גם במקומות הכי ליברליים ופרוגרסיביים, נשים עדיין נמצאות בפוזיציה חסרת אונים מול תוקפים. בסרט מראים איך מי שמתעדכנים על התקיפה שעברה הגיבורה מביטים בה בעיקר ברחמים ובאמפתיה מזויפת. ההתגברות ההדרגתית על הטראומה - שהיא הנושא האמיתי של הסרט - מוצגת כתהליך איטי וסיזיפי בלי ניצחונות גדולים.
ובכל זאת, משהו ב"סורי, בייבי" מרגיש מהונדס ו"חינוכי" מדי. במאית הסרט מבינה מן הסתם הרבה יותר ממני את החוויה הרגשית הנוראית שמלווה אישה אחרי אירוע כזה - ובכל זאת לא יכולתי שלא לחוש שאני רואה יצירה שמכוונת להיות חשובה ולא בהכרח טובה. זה בא לידי ביטוי למשל בכתיבת דמויות המשנה: את הגיבורה שאותה היא מגלמת, ויקטור מכירה וכותבת מצוין. אבל את סביבתה היא מצמצמת לסטריאוטיפים מרגיזים של "הגבר הרגיש", ובעיקר "החברה השחורה" שקיימת שם בעיקר כדי להיות תיבת תהודה לגיבורה, ששוב ושוב מסבירים לה כמה היא גאונה ומוכשרת.
סצנת הסיום, קלישאה של קולנוע אמריקאי "מרגש" ומלא קתרזיס, גם היא הייתה בלתי נסבלת בעיניי. מנגד, יש סצנה אחרת מצוינת לקראת הסוף, שבה אגנס מדברת עם זר נחמד בגילום ג'ון קרול לינץ' - אחד מגדולי שחקני האופי בהוליווד - שהייתה כנראה צריכה להיות הסיום האמיתי של הסרט.
כל זה לא הופך את "סורי, בייבי" לסרט גרוע, ואני בטוח שצופים רבים (ובעיקר צופות) יחושו שהם צופים ביצירה שמגוללת את סיפורם והיא רנטגן לנשמתם. אני פשוט משוכנע שהוא סרט הרבה פחות טוב ממה שעושים ממנו.
