"אל תקטוף, אל תעקור, אל תקנה, אל תמכור!" - הכרזה המיתולוגית מ-1967, מאוירת בידי הציירת הבוטנית ברכה אביגד, הייתה לא רק קריאה לשמירה על הטבע, אלא נקודת ציון תרבותית בחיי המדינה. מדובר באחד הקמפיינים הגדולים והמצליחים ביותר שהתקיימו בישראל - כזה שחולל שינוי אמיתי בדפוסי ההתנהגות של הציבור. ופרחים, מסתבר, אף פעם לא היו רק פרחים, גם הם גויסו על ידי התנועה הציונית כחלק מהסמלים שליוו את שיבת העם למולדתו, ולפריחה המחודשת שצפויה לו בה.
התערוכה החדשה "יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית", שמוצגת בימים אלו במשכן החדש של הספרייה הלאומית בירושלים מספרת את סיפור הפרחים של המקום הזה ואת חשיבותם בתרבות הצעירה שתחדשה בישראל עם קום המדינה. התערוכה הפיוטית ורבת השכבות שאצרו נטע אסף, צילה חיון וקארין שבתאי, נפרסת בין קפלי הזמן והזיכרון, ומשלבת מיצבים אמנותיים, כרזות, פריטי ארכיון, איורים בוטניים, עבודות וידיאו, חפצי נייר וקטעי שירה - כולם מספקים הצצה לנוכחות העמוקה של הפרח בתרבות הישראלית והיהודית, ובהתפתחות הלאומית של עם ישראל בארץ.
"יש קשר הדוק בין פרחים לציונות," אומרת אסף. "התנועה הציונית רתמה את פרחי הארץ כמופע סימבולי לשיבת העם למולדתו, ולפריחה המחודשת שצפויה לו. פרחים יובשו ונשלחו לגולה, שימשו אמצעי חינוכי, והיו גם לחומר גלם להתחדשות לשונית - קביעת שמות פרחים עבריים על ידי ועד הלשון, שהתכנס ממש כדי לדון בבוטניקה."
אם עד תחילת שנות ה-60 נהגו מטיילים לצאת לשדות ולחזור הביתה עם זר כלניות או רקפות - הרי שמאותו רגע הפכו פרחי הבר מ"שלל טבע" לחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית שיש להגן עליו. ב-1962 נכנס איסור קטיפת פרחי בר לספר החוקים הישראלי, ביוזמת רשות שמורות הטבע ובליווי אישי של ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון.
ריח הארץ, בין הדפים
התערוכה נפתחת במיצב "צומח דומם" שנוצר על ידי האמנית שלי פרימן: הרכבה עדינה של מאות פרחי נייר צבעוניים, שנעוצים בענפים אמיתיים שאספה בטבע. החיבור בין פרח מנייר לבין ענף אמיתי יוצר חוויה פיוטית ומטאפורית - התבוננות ביופי הטבעי דרך חומר מתווך, שבריריות החיים מול נצחיות הזיכרון. השם, "צומח דומם", מרמז על פרדוקס: פרחים שאינם חיים עוד, אך משמרים סיפור של פריחה, תנועה והמשכיות. זו קריאה לא רק להתבונן ביופיו של הטבע, אלא לזכור ולהביט בו גם כשהוא מתורגם לחומרי תרבות.
"ייבוש פרחים החל ביוון העתיקה," מזכירה אסף. "אבל בארץ, במאה ה-19, הם הפכו למזכרת פופולרית - תיירים, עולי רגל ויהודים עניים נהגו ללקט, לייבש ולהדביק פרחים על כרטיסי ברכה שנמכרו כמזכרת מארץ הקודש".
ייבוש הפרחים המשיך גם בשנותיה הראשונות של המדינה כשתלמידים ציירו בפנקסים קטנים בעיפרון פרחי בר על פי קטלוג בוטני, לצד שמותיהם בעברית ובאנגלית. חלקם ייבשו פרחים ולא רק לשם היופי, אלא כדי לשלוח לקהילות יהודיות בגולה גלויות עם פרחים אמתיים מארץ ישראל, שיחזקו את הגעגוע לארץ.
ספרונים מצהיבים בני יותר ממאה שנה ובתוכם פרחים אמיתיים, מיובשים ומודבקים בקפידה מוצגים גם הם. סלמה לגרלף, סופרת נורבגית זוכת פרס נובל, כתבה ב-1901 על עולי רגל עניים, תיירים ופועלים סורים, החוזרים לביתם עמוסי פרחים למזכרות: "חברים עניים של העדות היהודיות, תיירים אירופיים ופועלים סוריים נפגשים יחד בעמקי הסלעים הפראיים וסלי פרחים בידיהם. בערב שבים כל הקוטפים האלה הביתה עמוסים כלניות, יקינתוני פנינים, סיגלים ופרחי צבעוני, חבצלות ואורכידאות. [...] ולאחר שהכלניות והיקינתונים מיובשים היטב הם נארזים לזרים קטנים וגדולים [...] נמכרים בחנויות, נשלחים במכתבים, ניתנים לזיכרון... העושר היחידי של הארץ הקדושה והענייה". לתיאורה מצורפים בתערוכה זרים עתיקים, גלויות נוף עם פרחים וכרטיסי ביקור אשר שווקו בארץ ובחו"ל עד לאמצע המאה ה-20.
מַפְרִיחים שפה
אבל הפרחים היו הרבה יותר מדרך להסתכל על יופייה של הארץ, ויש התכתבות עשירה בין הבוטניקה לבין השפה העברית המתחדשת. "ועד הלשון קיים ממש ישיבות בוטניות", מספרת אסף. "נקבעו שמות לפרחים, תוך התחשבות בשמות הלטיניים, בשמות הערביים ובהקשרים מקראיים. זה היה תהליך לשוני ולאומי כאחד".
עם השנים הפכו הפרחים מאובייקט ללימוד והשתאות - למושא להגנה. "גם אחרי קום המדינה עוד נהגו לקטוף פרחים. משפחות יצאו לטיולים בשבתות וחזרו עם זרי רקפות ונרקיסים", מספרת אסף. "אבל כשאנשי שמירת הטבע הבינו שהכמות מצטמצמת ופרחים נכחדים - נולד הצורך בקמפיין הסברתי".
ואז החלה מהפכה תודעתית: כרזות, שיעורים, חוברות לימוד, תוכניות רדיו ובעיקר איורים מרהיבים של ברכה אביגד ורות קופל, ציירות בוטניות שהקדישו את חייהן לתיעוד פרחי הארץ. "ציור בוטני זה תחום שדורש דיוק רב - לא לחינם רבים מהמאיירים בו מגיעים מתחום הרפואה", מסבירה אסף.
הצורך המקומי באיורים בוטניים זימן לכאן בשנת 1974 את אלה מרי גריירסון והת'ר ווד, המאיירות הבוטניות מהגנים המלכותיים בלונדון, כדי לאייר יותר מ-400 פרחי בר ופרחים מוגנים מהחרמון ועד סיני. האמן דני קרמן בחר מקצת מהציורים ועיצב אותם על גבי רקע שחור, והכרזה שיצר הופצה לבתי ספר ומשרדים ממשלתיים, כדי לעגן בתודעה את השמירה על פרחי הבר. את הכרזה המיתולוגית יזכור כל מי שחי כאן באותם ימים, שהרי מדובר בקמפיין תודעתי מהמוצלחים ביותר שידעה המדינה.
פרחים ששרים
ואיך אפשר לעסוק בפרחים במורשת הארצישראלית, בלי להתחיל לזמזם את השירים העבריים שהפרחים הם המוטיב המוביל או הנחבא בהם, החל ב"כלניות" שכתב נתן אלתרמן ללחן של משה וילנסקי, שתווי הלחן מוצגים בתערוכה בכתב ידו, דרך "ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר - שנכתב כשיר מחאה למניעת אלימות כלפי נשים ואומץ על ידי החברה להגנת הטבע כהמנון הגנה על פרחי הבר, וכמובן "פזמון ליקינתון" של לאה גולדברג.
ומסתבר שאנחנו לא לבד. "הבחירה להציג כעת תערוכה על פרחים קשורה לתקופה שאנחנו נמצאים בה. יש טרנד עולמי של תערוכות פרחים, בניו-יורק תערוכה של רישומים בוטניים, ברומא תערוכת פרחים ענקית וגם בלונדון מוצגת עכשיו תערוכה בוטנית. אנשים מחפשים בתוך העולם הכאוטי אחיזה בסמל של אהבה, המשכיות ומחזוריות ותקווה ויופי שמגולמים בפרחים", אומרת אסף ומסבה את תשומת הלב לציטוט חשוב של לאה גולדברג על החובה המוסרית של המשורר לכתוב שירי אהבה ויופי בעת מלחמה. זהו ציטוט ממאמר של המשוררת שפורסם בספטמבר 1939, שבועות ספורים לתוך מלחמת העולם השנייה, ואסף אומרת שהוא הפך עבורה ועבור שותפותיה האוצרות למעין קמע שליווה את הקמת התערוכה.
"לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר […] כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם", כתבה גולדברג.
גאולה באדמה חרוכה
פרח, אומרים האוצרים, הוא גם דימוי של אבל. עבודת וידיאו מצמררת סוגרת את עיגול הפרחים, ומחברת את היופי הענוג שחווינו לכאב הצרוב בבשר מאז 7 באוקטובר. העבודה מבוססת על תצלומים של אלון בוטבול ועדן פיינברג-סבח מתוך ספרם "ניר עוז - פרחי גאולה ואבל", והיא מציגה איך הצמחים צומחים והפרחים פורחים בין הבתים השרופים וסביב ההרס המכסה את קיבוץ ניר עוז לאחר טבח 7 באוקטובר. עיניהם של מעצבי הספר ושל חברי הקהילה נמשכו דווקא אל הגינות הפרטיות שסביב הבתים הדוממים ואל הגן הבוטני הוותיק של הקיבוץ, שהפך להיות הסמל שלו לאורך השנים. מייסד הגן, שהוקם בלב הקיבוץ בשנות ה-60, הוא הגנן הוותיק והמוכשר רן פאוקר, המסביר על צמחי הגן שנבחרו בשל כוחם לשרוד בסביבה מדברית ובתנאי בצורת וחום קיצוניים. לשרידותם של הצמחים יש הד מטאפורי בימים אלה. "שלא כמו התיעוד הבוטני המסורתי, תצלומי התקריב של הצמחים המלווים את הפרק מבקשים לעכב את המבט: לערער את המוכר, להשתהות על הפרטים ולהעניק לפרח את התנועה שבין דימוי של אבל לדימוי של גאולה", אומרות האוצרות.
לפני סיום מובילה אותנו אסף לחדר חושך צופן סוד. כאן מוצגת עבודת אודיו-ויז'ואל הופכת בטן שצריך לצפות בה יותר מפעם אחת כדי לקלוט את הדקויות ששתלו בתודעה צמד יוצריה, רועי אביטל וענת גוטברג, שהם גם זוג בחיים. שילוב מפעים של מוזיקה, צבע, גרפיקה, אדמה, בעלי חיים ופרחים, אהבת הארץ ושירים ממיטב הזמר העברי, בהם גם שירי קינה ואבל של אחרי 7 באוקטובר לובשים משמעות נוספת ומכבידה, לאחר שהפכו מאתוס שכולנו גדלנו עליו לכאב שפוצע את הלב.
יש פרחים בירושלים
התערוכה "יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית" מוצגת כעת במשכן החדש של הספרייה הלאומית בירושלים. היא בוחנת את מקומם של פרחי הבר בזהות ובזיכרון הלאומי, מהעת העתיקה ועד ימינו – כחומר לימוד, כסמל לאומי, כמושא לאהבה ושירה וכקריאה לשמירה על הטבע. מוצגים בה איורים בוטניים, כרזות, מיצבים, ספרונים עתיקים עם פרחים מיובשים, תצלומים, עבודות וידיאו וקטעי שירה. מומלצת במיוחד עבודת הווידיאו על קיבוץ ניר עוז ומיצב האוריגמי בכניסה.
