בבית משפט השלום בתל-אביב צפוי להתברר משפט מסקרן: עמותת עתיד-כחול-לבן הגישה תביעת דיבה נגד פרופ' משה כהן-אליה, מפני ששיתף בטוויטר כתבה התומכת בחשדות שהועלו נגדה. העמותה, שתקציבה השנתי 155 מיליון שקל, מייחדת את עיקר פעולתה, לדבריה, ל"סיוע למחאה פעילה נגד הרפורמה המשפטית", והצליחה לקיים "אלפי אירועי מחאה בכל רחבי הארץ". קבוצת חברי קונגרס בארה"ב דורשת לחקור האם סכום זה מומן בחלקו מכספי הממשל הפדרלי בתקופת ביידן: במישרין, בעקיפין או באמצעות מתן פטורי מס בלתי חוקיים. אני עצמי לא יודע האם הטענות נכונות, משום שהעמותה לא חושפת את זהות התורמים שלה. על פי דוח רשם העמותות בשנת 2023 היא קיבלה 78 מיליון שקל משני תאגידים זרים ששמותיהם חסויים.
הדבר המעניין, בעיניי, הוא תוכן כתב התביעה. מאופן ניסוחו נובע שעתיד-כחול-לבן לא מאמינה בהליכים שיפוטיים נטולי משוא פנים. מרבית המסמך אינה עוסקת בשאלה המשפטית הרלוונטית: האם דין שיתוף כתבה כדין הצטרפות לטענות הכלולות בה. גם הכחשת החשדות שהעלו חברי הקונגרס היא לקונית וסתמית. עיקר המאמץ של התובעת מוקדש לדבר אחר: ניסיון להוכיח לשופטת שתקרא את התביעה שהנתבע הוא אויב מערכת המשפט. התביעה נפתחת במילים "הנתבע מרבה להשתלח בבוטות בפרסומיו בבית המשפט העליון... כחלק מתמיכתו במה שמכונה 'הרפורמה המשפטית'". לאחר מכן, מוצגת במשך עמודים רבים שורת ציטוטים של הנתבע, שאינם קשורים לתביעה, שמוכיחים את הטיעון העיקרי - שהנתבע תומך ברפורמה המשפטית.
ובכן, אשר יגורנו בא לנו. כאשר קבוצת מלומדי משפט יזמו בשנות ה-90 מה שהם כינו "מהפיכה משפטית", הזהירו אותם משפטנים בלתי רדיקליים - נשיא העליון משה לנדוי, פרופ' דניאל פרידמן ואחרים - כי יומרתם של שופטים לפסוק בעניינים השנויים במחלוקת פוליטית, על סמך עקרונות כלליים שהם עצמם מנסחים, תביא לפוליטיזציה של מערכת המשפט ולערעור האמון בה. ימים הגידו שהם צדקו: לעתיד-כחול-לבן, לפחות, אין אמון רב במערכת המשפט. מי שרואה בבתי משפט גורם ענייני, ולא קבוצת אינטרס, לא היה מקדיש את חלק הארי של כתב התביעה לציטוטים שאינם קשורים אליה.
מי שרואה בבתי משפט גורם ענייני, ולא קבוצת אינטרס, לא היה מקדיש את חלק הארי של כתב התביעה לציטוטים בלתי רלוונטיים לטיעון שלו, שנועדו רק להוכיח שהנתבע משתייך ל"מחנה השני"
המהפכנים המשפטיים העניקו לשופטים, שהתמנו כבעלי מקצוע על בסיס מיומנות ביישום כללי משפט בתיקים אזרחיים ופליליים, סמכות של בית משפט חוקתי המוסמך לבטל חוקים. אולם סמכות כזאת נתונה בכל הדמוקרטיות, ללא יוצאת מן הכלל, רק לשופטים המתמנים בשליטה מוחלטת של המערכת הפוליטית, עם איזונים שבתוכה: בין פוליטיקאים בבית עליון ובבית תחתון, בין קואליציה לאופוזיציה וכד'. לאחר מכן התרחקו המהפכנים עוד ועוד מכל עיקרון המקובל בדמוקרטיות בעולם המערבי. בשלב מסוים נקבע כי לא ניתן יהיה להצטרף לבית המשפט העליון אלא בהסכמת חבריו המכהנים, ובהמשך - שאותם שופטים, השולטים בהצטרפות לשורותיהם, יוכלו לבטל גם כל טקסט חוקתי, ולמעשה יכתבו חוקה מדעתם שלהם, ללא צורך בהסתמכות על שום מסמך החסין מיכולתם לבטל אותו. או אז דרשו השופטים ותומכיהם כי משהושלמה המהפכה, תכונה שיטת המשטר החריגה שיצרו "דמוקרטיה".
האתגר הגדול של מנגנון המדינה, הסביר הפילוסוף ה.ל.א. הארט, הוא להסביר את ההבדל בין השימוש שהוא עושה באלימות ובין זה שעושה שודד דרכים. והנה, עתיד-כחול-לבן מתייחסת לבית המשפט בתל-אביב כפי שמתייחסים לשודד או לבורר של העולם התחתון: היא מקדימה לפנייה אליו דברי חנופה, שבעקבותיהם שרשרת ראיות שנועדו להוכיח שהאיש, שכלפיו מופנות הטענות שלה, הוא חבר שפל בכנופייה היריבה.
אמון הציבור בשפיטה איננו רק תוספת קוסמטית נחמדה לפעילות שלה, אלא כלי עבודה הכרחי. המשפט הוא כלי לעיצוב התנהגויות של הכפופים לו, והוא איננו יכול להשפיע עליהם לפעול לפי הנחיותיו אם הם לא יאמינו שניתן להבין מראש את תוכן ההנחיות האלה, ושהסנקציות המשפטיות לא יופעלו באופן גחמתי. מי שחושב שתוצאת ההליך תלויה בשאלה לאיזו קבוצה משתייך הצד השני לא יציית למשפט אלא ייכנע באופן זמני לפחדיו מפני כוחם של השופטים. והנה, לאסוננו עומד להתקיים בבית המשפט דיון בין שני מתדיינים, ששניהם נוטים לחשוב שתוצאות הדיון תלויות בשאלה לאיזה מחנה הם משתייכים.