זה היה ברור לכל בר דעת: ישראל חייבת לספק סיוע הומניטרי לאוכלוסייה תחת שליטתה הצבאית ברצועת עזה, בין אם מיוזמתה ועל חשבונה ובין אם על חשבון ארגונים ועמותות מחוץ לישראל. לא רק למנוע רעב, גם למנוע צמא, התפשטות מחלות ואובדן צלם אנוש. זו חובתה לפי כל דיני מלחמה, לפי תפיסת מוסר יהודית, לפי אינטרס הלאומי שלה-עצמה ולפי החתירה לשחרור החטופים. זה היה ברור - ועל אף פי כן נעשה בדיוק ההפך. התוצאות לא איחרו לבוא.
ב-6 במאי כתבתי כאן תחת הכותרת "הסגר ההומניטרי נכשל": "מבחינת ישראל, ההחלטה על סגר סיוע לעזה הייתה אומללה, לא יעילה ולא מוסרית... החודשים של מניעת הסיוע לא רק שלא הזיזו את שאריות הנהגת חמאס מהעמדה הנוקשה בסוגיית החטופים, אלא דווקא הקשיחו אותה... הניסיון שהצטבר בעולם במאות ה-20 וה-21 מראה שתנועות רדיקליות ואכזריות כמו חמאס לא מעוניינות בשיפור כלכלי באזורי השליטה שלהן. הן מעוניינות בעוני, דלות ורעב של האוכלוסייה הנשלטת... הדרישות של השרים סמוטריץ', בן גביר וחבריהם, בגיבוי חד-משמעי של ראש הממשלה נתניהו, הולידו את המהלך ההרסני של צמצום אספקת המזון לרצועת עזה עד כדי הרעבה הדרגתית".
הנימוק העיקרי לטובת הפסקת סגר הסיוע הוא עדיין הדימוי של ישראל בתקשורת זרה - ולאו דווקא ציווי מצפוני, משפטי ויהודי-מוסרי - אך התוצאה זהה
כעבור שבועיים חזרתי לנושא, תחת הכותרת "לא הכל מותר": "בשבועות אחרונים לא עוברת יממה בלי עוד הודעה על מאות הרוגים פלסטינים (בעזה), רובם תושבים בלתי מעורבים. כאילו הרס מנהרות ובונקרים מצדיק הרג ילדים, נשים, חולים. זו מציאות שאי-אפשר להשלים עימה, במיוחד כאשר ללחימה בעזה אין תכלית ברורה... מה קרה למצפון הלאומי שלנו שאנחנו עוברים לסדר יום, בלי למצמץ ובלי להזיע, לנוכח מספרי ההרוגים העזתים היומיים, שאם הם נכונים אנחנו עמוק בבור מוסרי... החורבן הפיזי והאנושי בשלב הנוכחי של ה'תמרון' הצבאי ברצועת עזה נראה יותר ויותר כחציית גבול בין מלחמה צודקת ללא צודקת. בין הכרעת צבא אויב לנקמה עיוורת באוכלוסייתו".
בהחלט לא הייתי, בשני המועדים, היחיד שכתב כך והתבטא כך. אך תנועת מחאה ציבורית משמעותית לא קמה, עד לימים אחרונים ממש. כעת זעקתה כבר נשמעת, חודרת אפילו מבעד לקירות העבים של משרד ראש הממשלה בירושלים. האמירות הקואליציוניות שלפיהן אזהרה נגד מדיניות של רעב ויד קלה על ההדק רק "מהדהדת את התעמולה של חמאס" כבר לא משכנעות. הנימוק העיקרי לטובת הפסקת סגר הסיוע וקיום הפוגה הומניטרית הוא עדיין הדימוי של ישראל בתקשורת זרה - ולאו דווקא ציווי מצפוני, משפטי ויהודי-מוסרי - אך התוצאה זהה. אפילו ממשלת ישראל המכהנת כעת מבינה את גודל המשבר שאליו דירדרה את המדינה. היא הפכה ניצחון לתבוסה ומלחמה צודקת לנקמה אפלה.
אבל האם ממשלת נתניהו סוף-סוף מבינה גם שמימוש רעיונות נפל נוספים ששימשו בסיס למדיניותה המתוכננת השנה, כמו ממשל צבאי ישראלי בעזה ו"עיר אוהלים הומניטרית" לפלסטינים בחלקה הדרומי, יסתיים אף הוא בכישלון לאומי-אסטרטגי מהדהד, בתבוסה תודעתית גלובלית ובפגיעה בעתיד מדינת ישראל הציונית? אם לשפוט לפי אמירות ודיבורים של בכירי שריה, התשובה שלילית. עדיין שלילית.