1.
שרשרת המדינות שהודיעו על הכרתן העתידית במדינה פלסטינית נתפסות בישראל ככישלון מדיני וכסכנה דיפלומטית. נתניהו אפילו הגדיר את הכרתן המתוכננת כ"מתנה לחמאס". במחשבה שטחית, יש היגיון בדבריו. אבל במחשבה עמוקה יותר עולה התהייה: מדוע תמיכה - אף שהיא סמלית - בהקמת מדינה פלסטינית היא מתנה לחמאס? הרי אם הכוונה היא למדינה מפורזת, נטולת שלטון חמאס, שתחיה לצידנו בשלום ובביטחון - זה בדיוק המתכון לניצחון המוחלט על התוכנית הרצחנית של חמאס להשמידנו. שכן השאלה החשובה אינה מדינה פלסטינית כן או לא, אלא איזו מדינה זו תהיה. אם הפלסטינים יהיו עצמאיים, אבל יימנעו מטרור - זה האינטרס הכי גדול שלנו. לכן, מדיניות ישראלית אמיצה הייתה אמורה לקרוא למדינות אירופה לסייע לנו לדאוג שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, בגבולות שיעניקו לנו ביטחון, ושחמאס לא יהיה חלק מהשלטון בה.
במקום להתלונן על הצביעות האירופית, אנחנו יכולים לרתום את העולם להפעיל לחץ על הפלסטינים לכונן בחירות חדשות ולבחון אם הם בחרו הפעם הנהגה אמיצה ומחויבת לשלום. במקום להתלונן על העוינות האירופית אנחנו יכולים לומר שגם אנחנו בעד שהפלסטינים ינהלו את חייהם בעצמם, אבל אנו רוצים שמדינות אירופה יסייעו לנו להבטיח שהמדינה הפלסטינית תהיה מחויבת למאבק בטרור. גישה כזו גם תסייע לשקם את התדמית האיומה של ישראל בעולם.
אם הכוונה למדינה מפורזת, נטולת שלטון חמאס, שתחיה לצידנו בשלום ובביטחון - זה בדיוק המתכון לניצחון המוחלט על חמאס
אבל ממשלת נתניהו מעדיפה להתבצר בעמדות של חרדה ושליליות ולהתלונן על בעיות הסברה. איך אפשר להסביר מדינה שגם מכריזה שאינה מוכנה לסיים את המלחמה (וזו הסיבה המרכזית לכך שהמו"מ מול חמאס תקוע) וגם מסרבת לומר - ולו רק לומר - שאנו בעד חזון של שלום עתידי? האמת היא שמי שנותן "פרס לחמאס" הוא מי שאינו מוכן לסיים את המלחמה ובכך הוא משאיר את חמאס רלוונטי, במקום לסיים ולהאיץ את החלפתו.
2.
בעוד שנים, כשנרצה להבין מה קרה לחברה הישראלית בשנים האחרונות, לא נוכל להתעלם מתופעה שבלטה לאורך המלחמה אבל עדיין נתפסת כקשורה לשוליים: ריבוי הגילויים על עוד ועוד ישראלים שגויסו לרגל למען איראן. נכון שברוב המקרים מדובר באנשי שוליים, שקל יחסית לפתותם. ועדיין, מעולם לא הייתה תופעה כזו בישראל. בעבר כל חשוד בריגול גרם לסערה לאומית. שמות כמו ישראל בר, אודי אדיב או מרדכי וענונו עדיין זכורים, וההבדל הוא שהם פעלו ממניעים אידיאולוגיים. מה שאנו יכולים ללמוד מהמקרים החדשים הוא, קודם כל, עד כמה הכסף הפך לאלמנט המרכזי בעידן הניאו-ליברלי ששופט כל דבר במונחי רווח והפסד, כולל, מסתבר, נאמנות למדינה. הדבר השני שניתן להסיק הוא שבעוד רובנו חיים את הסיפור הלאומי ומחויבים לו, יש אנשים שחיים, בראש ובראשונה, את חייהם הפרטיים. הדבר השלישי הוא שלא ניתן לנתק את סיפורי השחיתות בצמרת המדינה מהשפעתם על האזרחים. שכן כשאדם קורא כי ראש הממשלה חשוד בשוחד, אנשים בלשכתו קיבלו כסף מקטאר, וחשודים באונס מועמדים לתפקידים רגישים - מדוע שלא יסיק מכך שגם עליו לדאוג קודם כל לעצמו, ו"שתישרף המדינה", כפי שאמרה פעם מישהי?
3.
אלון אבוטבול, שנפטר בטרם עת, היה שחקן ואדם אדיר, אבל הוא היה גם דבר נוסף: בתפקידיו המוקדמים, בעיקר בשנות ה-80, הוא היה בעצם המזרחי הראשון שגילם את דמות הצבר החדש, ובכך סימן גם את החלפת הזהויות והתפקידים בחברה הישראלית. גם על כך הוא ראוי להיזכר.
