"אשמים תמיד", הסדרה של שמעון ריקלין במלאת 20 שנה להתנתקות, צריכה להיות אירוע הרבה יותר משמעותי בשיח הציבורי. היא בוודאי חשובה פי כמה מ"איפה היית בהתנתקות" של כאן 11, שאולי הושקעו בה הרבה יותר משאבים (שגם הם לא הובילו לטלוויזיה יוצאת דופן), אבל היא גרסת בית המרקחת של ריקלין ושות'. "אשמים תמיד", לעומת זאת, היא דף יציאה לקרב.
ובקרב הזה, כפי שמסביר תא"ל (במיל') אפי איתם בפרק האחרון, האליטות הישנות (בפוליטיקה, בצבא, במערכת המשפט, בתקשורת) היא שאול המלך, שפקדה אותו "רוח רעה" (כמו הסכמי אוסלו וההתנתקות) ובגללה הוא לא יכול לשאת את יורשו, דוד, כלומר הציונות הדתית. לפי איתם, לשאול נותרו שתי ברירות: לאפשר את בניין "הקומה של דוד, שחייבת לבקוע", או ליפול על חרבו. אמנם, ארבעת פרקי הסדרה סותרים את עצמם בשאלה איך גורמים לשאול להבין שזמנו אזל, בדרכי נועם או בדרכי ריקלין, אבל זה פחות משנה.
"כמה אנחנו קרובים למהלך ההיסטורי שאתה מתאר?", שואל ריקלין את איתם. "קרובים מאוד", הוא משיב ומתאר "תנועת תשובה גדולה" שעומדת להתפרץ: "מתוך שדות הקרב, מתוך החיים, צומחת אמירה יהודית, ישראלית, אמונית, מאוד-מאוד עמוקה. היא מייצרת אומץ, היא מייצרת אחדות, היא מייצרת התלהבות". מה חסר, אם כן? "מי שיידע לתת לדבר הזה פה, מי שיידע לתת לדבר הזה לגיטימציה, יראה שהתשובה במובנה העמוק תפשוט בעם ישראל. לא כאש בשדה קצים, אלא כמים קרים של תורה על נפש עייפה". וריקלין מסכם: "התנתקות" אז, "התחברות" עכשיו. זה כל הסיפור.
לפני 20 שנה, לא היה סיכוי למצוא מניפסט כזה - חד, רהוט, מעמיק, התקפי ונטול אפולוגטיקה - בתקשורת המיינסטרים. זה לא בגלל שנאמר שם משהו שמתגרה בחופש הביטוי, אפילו לא קרוב. לכך איתם מתכוון באומרו, שהשינוי הדרמטי הוא שדוד לא רק יושב ומנגן כמו איזה תיכוניסט בעירוני א' בתל-אביב, אלא "מחשל כלי מלחמה". כמו ערוץ 14. מקומו של הערוץ הוא גם מסר מרכזי בסדרה, ובאופן טבעי המבשר הוא מפקד סיירת המסך והרדיו של המהפכה, רב-שנאה ינון מגל: ההתנתקות התרחשה רק משום שדוד החזיק באמתחתו כינור ואולי איזו רוגטקה. אם מישהו יעז להתעסק איתו היום, הוא יפגוש כור גרעיני פעיל וחם.
השאלה היא כמה מהצופים והצופות של "אשמים תמיד", ובמיוחד אלה שמתוארים כ"דוד", מזדהים עם התפיסה המיליטנטית-משיחית שהופכת את הסדרה למסמך מהדהד, וכמה נרתעים ממנה. התשובה, במידה מסוימת, קריטית לעתיד המדינה לא פחות מההתנתקות.
בקטנה
מילא שהילה קורח החליפה את מהדורת החדשות בפרסומת לבנק שהרוויח 7.6 מיליארד שקל (!) ב-2024, שזה כמו לעבור מרפואת שיניים לתפקיד בכיר בקוקה-קולה: הפרסומת של בנק הפועלים בכיכובה מצליחה להפוך את דימוי ה"וונדר וומן" הנגישה לדמות לא אהיבה, שאפילו לא ממצמצת ממבוכה בזמן שאירנה (ליאת הר-לב, שכבר שחקה לחלוטין את הקסם של הדמות בפרסומות ל"שופרסל") מתנהגת כלפיה כמו גרופית, עד כדי התנהלות לא ברורה בעליל. למה, למשל, אירנה נשארת בבית של קורח, שעוזבת אותו לכאורה באמצע הכנת בולונז? היא אמורה להשגיח על הרוטב? ובכלל, זאת פרסומת לבנק הפועלים או להילה קורח?
