לוח השנה סב על צירו, לא מתחשב. מאז 7 באוקטובר, שהוא גם יום שמחת תורה, כל מועד הופך לאתגר. איך נציין את חג החירות כשאחינו בשבי? מה משמח בפורים כשאויבינו מכים בנו? איך מתייחסים לימים הנוראים בין ראש השנה ליום כיפור כשהמציאות היא ימים נוראים לא נגמרים? כבר כמעט שנתיים כל הימים נראים כמו עיסה אחת דביקה. קשה לזכור מה קרה מתי, קצב האירועים המסחרר הוביל לאיבוד אוריינטציה. לוח השנה הוא זה שמחייב אותנו להכיר בתנועה. בכך שהדברים לא עומדים על מקומם.
במוצאי שבת יחול ט' באב. הוא מצוין בקהילות ישראל בצום, מנהגי אבלות וקריאה של מגילת איכה. הצום הוא לא רק על שני בתי המקדש שנחרבו, אלא על אובדן הריבונות, הטבח הנורא והגלות. איכה היא מגילה קצרה וקשה, המיוחסת במסורת לנביא ירמיהו, ועוסקת בחורבן ירושלים והגליית יושביה. התיאורים בה קשים מנשוא, והנביא גם מצדיק את גזר הדין הקשה שנגזר על יושבי ירושלים בשל חטאיהם ופשעיהם הרבים. בתוך העת הזו, הטקסט העתיק מתעורר מחדש ושולח תובנות על ההווה. הנה שלוש מתוכן.
"נְבִיאַיִךְ, חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל, וְלֹא-גִלּוּ עַל-עֲוֹנֵךְ" (איכה, ב, יד)
ירמיהו מקונן על ההנהגה הפושעת ועל הנביאים – שלא הצליחו לראות נכוחה את המציאות וסרבו לשקף לעם את חטאיהם הרבים. "זו בעצם קונספציה", אומר המוזיקאי והיוצר יגל הרוש, "הם לא מצליחים להתנבא כי יש להם קריאת מציאות משובשת. הם לא רואים את הקטסטרופה מגיעה.
"על פי המסורת, נבואה לא יכולה להתרחש במקום פגום. בטיפשותנו אנחנו חושבים שמחלוקת היא המקום הפגום, אבל להפך – אי-אפשר להבין את המציאות ולדמיין את העתיד כשיש השתקה. כשיש השתקה של קולות בתוכנו נוצר פירוד עמוק וכל קבוצה מתכנסת בעצמה. כשלקולות נוספים אין אפשרות לבוא לידי ביטוי ההנהגה הופכת ללא רלוונטית, כזו שרק מרצה את הציבור. אין לה יכולת להביט אל העתיד".
הרוש הוא מייסד בית המדרש למקאם ופיוט וחוקר את הקשרים הפואטיים במיסטיקה היהודית. אחרי 7 באוקטובר הוא כתב את "קינת בארי" על יישובי עוטף עזה שחרבו, שנפתחת כמו מגילת איכה:
אֵיכָה בְּאֵרִי / הָפְכָה לְקִבְרִי
וְיוֹם מְאוֹרִי / הָפַךְ שְׁחוֹרִי
וְהֻשְׁחַת כָּל פְּרִי / וְנֶהְפַּךְ שִׁירִי
עֵינִי נוֹבְעָה מַיִם / מֵעֹמֶק שִׁבְרִי
למרות הסוגה העתיקה, הקינה האקטואלית הפכה למוכרת מאוד. בבתי כנסת רבים אף קוראים אותה ב-ט' באב. "האמת היא שכמעט שנתיים אחרי, קיוויתי שאני אכתוב דברים חדשים. אבל היישובים מהקינה עוד לא שבו לקדמותם. הרגשתי שההתקבלות שלה מעידה על רצון לחדש את השפה והריטואלים שלנו, באופן שרלוונטי למציאות. הקינה נותנת מקום לשבר, ומתוך הדמע העין הופכת צלולה יותר ואולי אפשר לראות את המציאות נכוחה ולאתגר גם את בארות הנחמה".
"טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵֽחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָֽי" (איכה ד, ט)
לפני עידן הרשתות החברתיות, הרעב הקשה בימי המצור והחורבן מתואר במגילת איכה במילים מרות ותיאוריים גרפיים מזעזעים. הפסוק הזה, עדין יחסית, קובע שהמוות ברעב הוא המוות האיום ביותר.
המילה רעב הפכה למילה פוליטית בישראל. טעונה. אבל המצוקה האנושית חוצה זמן ומקום ואי-אפשר להתעלם ממנה. דווקא הטקסט העתיק מתעקש להנכיח את אימת הרעב ללא פילטר.
"הממשות של הרעב, העירום האנושי של אדם רעב, מזעזעת כל מי שיש לו לב. אנחנו מגיעים ליום של צום ובו תיאורים קשים של רעב ופתאום הסיפור העתיק מתממש במציאות. ולא אצלנו – אלא בצד שבו נמצאים גם האויבים שלנו. זה רגע של דיסוננס קוגניטיבי. רגע שבו האתיקה והמוסר היהודי אומרים לנו משהו", אומרת פרופ' חביבה פדיה, חוקרת תרבות, קבלה וחסידות מאוניברסיטת בן-גוריון.
"אי-אפשר שלא לתהות איך הקריאה של הפסוקים הללו מתיישבת עם המציאות. בגלל החלוקות הפוליטיות של שמאל וימין פתאום גם אמות המידה של האתיקה היהודית עומדות למבחן. גם אם אדם חושב שחייבת להיות מלחמה עד להכרעה מוחלטת של חמאס, הוא לא יכול לוותר על אמות מידה מוסריות".
פדיה היא גם סופרת, משוררת ואשת רוח בעלת שם עולמי. עשרות שנים היא כותבת ומלמדת טקסטים עתיקים מתוך הקשר אקטואלי. "זמנים שקדושים לנו למעשה אוגדים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו. יש לנו המון סמלים שמגיעים משרשרת דורות ארוכה. אנחנו לא רגילים לסיטואציה שבה אנו שבים לזיכרון החורבן בזמן שאנחנו בעמדה צבאית שמחריבה את הטריטוריה של האחר.
"מעבר לשאלת האחריות או האשמה של חמאס, שהיא שאלה חשובה, בסוף יש לאמירה הזו תוקף מסוים. אחרי תקופה כל כך ארוכה של לחימה, הגבלת מזון לאוכלוסיות כל כך גדולות הוא מעשה פסול. הרעבה מנכיחה ביתר שאת שמדינה שלמה נחטפה מערכיה האתיים, וכאן ממשיכה לבלוט הפקרת החטופים. אני לא שואלת מה הכללים של ארגון הטרור, אלא מה הכללים המוסריים שאנו מחילים על עצמנו. והתשובה נמצאת בטקסט שנקרא במוצאי שבת בבית הכנסת.
"חוץ מזה, עלינו להבין שהפגיעה הממשית בעם אחר מחזקת את המערכת הסימבולית שלו. כמו שהאסונות שלנו יצרו ריטואלים וסמלים מאוד חזקים, כך מה שקורה היום ברצועה ישוב אלינו כבומרנג מבחינה תרבותית".
"קוּמִי רֹנִּי בליל בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ" (איכה ב, יט)
בתוך המצוקה, החורבן, הפשעים ואוזלת היד של ההנהגה, יש גם ניצוץ של תקווה. "אחרי 7 באוקטובר קרה דבר חדש בבתי האבלים. פתאום הייתה שם מוזיקה. גם בבתים של דתיים אדוקים אפשר היה לראות כלי נגינה למרות שזה ממש לא מקובל לפי מנהגי האבלות הרשמיים", אומר הרוש. "מצאתי את עצמי לא פעם מנגן שעות לאבלים כשלצידי ישבו רבנים גדולים.
"המוזיקה היא כוח החיים. היא מזכירה לנו רגעים אחרים, פחות כואבים, וגם מציירת אופק: איפה עוד היא יכולה להתנגן. אני קורא את החלק הזה במגילה ורואה שיש לנו תפקיד: אסור לנו להיכנע לחשיכה. אסור להירדם לנוכח הזוועה. במצבי דחק האינסטינקט הראשוני הוא להיכנס לתנוחה עוברית ולהוריד ראש בתקווה שזה ייגמר. אבל הנביא מזכיר שלאדם יש כוח מול השבר. המוזיקה, התפילה, היכולת לשפוך את הלב או להראות חולשה, מוכיחות שהלב יכול להמשיך לפעום והוא לא נאטם מול הסבל והכאב".
מגילת איכה, על כל חמשת פרקיה הקצרים והנוראים, נחתמת בשלוש מילים שהפכו לביטוי בעברית: "חדש ימנו כקדם". צירוף מוזר שאוחז בתוכו עתיד, הווה ועבר. בקשה ואמונה שגם מתוך אסון בלתי נתפס – יכולה לצמוח תקווה.
