בית אלון / לפני 30 שנה, בתוכנית "הילוך חוזר", אהוד מנור שאל את אלון אבוטבול על דימוי ה"פייטר" שלו בקולנוע הישראלי. "נוצרה לי מין תדמית של חייל ומאהב", הסכים השחקן שהלך לעולמו השבוע, "ואני לא אחד מהשניים". אלא שזאת בדיוק הסגולה הכי חשובה של שחקן גדול: הוא לא צריך להיות "אחד מהשניים" אלא לשכנע באלף ואחד אחוז שמה שניבט מהמסך הוא בדיוק מה שנקבל בפגישה אגבית בקרן רחוב.
ובמשך שנים, אבוטבול לא סתם ייצג את ה"חייל" וה"פייטר" הישראלי, אלא את האבולוציה שעברה עליו ככל שהילת הניצחון במלחמת ששת הימים התפוגגה ופינתה את מקומה לשבר אידיאולוגי ומוסרי. המונולוג המופלא של הטבח ג'ורג'י ב"שתי אצבעות מצידון", שמפרק את יחסי הכוחות בלבנון ומגיע למסקנה שכולם מאוחדים תחת השנאה לישראלים, סימל את חוסר התוחלת של מלחמת לבנון הראשונה. דמות הקצין ב"אחד משלנו", שיודע שהיה שותף לפשע ובכל זאת מקווה שחברו החוקר (שרון אלכסנדר) יקנה את השקר שלו בגלל הרעות שנוצרה ביניהם בטירונות הקרבית, הייתה שיקוף מבהיל של עוולות האינתיפאדה הראשונה. ב"בופור" הוא חזר לארץ הארזים, הפעם לא כטבח אלא כמפקד האוגדה שמחכה לפקודת הפינוי ולא יודע מה להשיב למפקד המוצב המתוסכל (אושרי כהן). וב"מקום בגן עדן" הוא כבר מספיק מבוגר כדי לסגור חשבון עם חטאים שנעשו במאבק על הקמת המדינה וייצובה.
אלא שסרטים כאלה כבר לא עושים. שר התרבות, שספד לאבוטבול והחמיא לו על "מגוון רחב של דמויות שהביא אליהן עומק ורגש", היה מרים קמפיין שלם על הגב של סרטים חשובים כמו "אחד משלנו" ו"מקום בגן עדן". הז'אנר, שהביקורת עליו משמאל כינתה אותו "יורים ובוכים", נראה היום כמו אמנות חתרנית ביחס לציפייה השלטונית. אלא שגם חלקים לא מעטים מהציבור ומהתקשורת הפרו-שלטונית/תועמלנית דורשים "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", כשבעצם המטרה היא להגיד שאין כביסה מלוכלכת בכלל.
זה נכון גם לחשדות הנוגעים להפרת פקודות, לזלזול בנהלים ועד למעשים שמהווים פשעי מלחמה לכאורה. וזה נכון גם לעיסוק בנושאים כמו הנזק הנפשי העצום שנגרם עקב התמשכות המלחמה לאורך כמעט שנתיים. "איך זה עובר צנזורה?" התפלץ בטוויטר אדם שהמקצוע שלו, לפחות בהגדרה, הוא "עיתונאי", בעקבות דיווח על חיילי הנח"ל שנשפטו למאסר אחרי שאמרו למפקדים שהם אינם יכולים עוד.
הסרטים הגדולים של אבוטבול, כמו היצירות של אמן איקוני אחר שנפטר השבוע, דוד טרטקובר ז"ל, היו תוצר של חברה שמסוגלת להתמודד עם מראה לא מחמיאה (בלשון המעטה). זאת חברה שהאמינה שהמראה הזאת אינה רק המחשה מקסימלית לעליונות של חופש הביטוי והיצירה: היא פטריוטית לא פחות מהאנשים שקוראים לעצמם "הפטריוטים". כמה סמלי שאלון אבוטבול מת כשהמראה הזאת כבר שבורה לרסיסים.
יוסי שלי מוצלח / יוסי שלי, כוכב פרשת לובסטר-גייט בעת היותו שגריר ישראל בברזיל ואחד מסמלי החידלון השלטוני בתגובה ל-7 באוקטובר ("היה גם את המסיבה הזו שתרמה תרומה בלתי מבוטלת לכאוס", כפי שאמר באחד הראיונות הטלוויזיוניים הגרועים בתולדות הפורמט), עשה חיל גם בג'וב הבא שקיבל – שגריר ישראל באמירויות: זה לקח שלושה חודשים (!) מרגע כניסתו לתפקיד ועד לדיווחים שההתנהגות שלו שם לא ממש הולמת את המעמד, ועדיף שיתחפף בהקדם. לפי כמה פרסומים, שלי אמור לסיים ממש בקרוב את הטור-דה-נזק התורן שלו ולחזור ארצה. ושם, אלא מה, יחפשו לו תפקיד אחר: בכל זאת, למה לוותר על העילוי שאפילו מבקר מדינה חלבי (ויש שיטענו שגם המילה "חלבי" היא, ובכן, חלבית ביחס אליו) שיפד אותו בדוח על הטיפול ביישובי הצפון במלחמה.
אם כן, נותר רק לתהות: איזה תפקיד יהיה ראוי לאדם בשיעור קומה שכזה? היכן ראוי לשבץ את מי שהתגלה כטאלנט בשירות הציבורי, הן מבחינת היכולות והן מבחינת ההתנהלות האישית? אחרי המסר המהדהד של בחירת חשוד באונס ליו"ר ועדת הכספים, מה יעניק לאזרחי ישראל את התחושה: "אנחנו כאן בשבילכם"?
לפי פרסומים, בכוונת נתניהו למנות אותו למנהל רשות מקרקעי ישראל. יפה, אבל לא מספיק: אחד כזה חייב להיות נציב שירות המדינה. בכל זאת, אם השירות הציבורי כבר נראה כמו רפיח, למה לא עד הסוף?
אחד משלנו / השבוע סיים את תפקידו העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, אבי משולם. מעטים זוכרים, אבל בגרסה הישראלית הנהדרת של "המשרד" זהו גם השם שהצמיד היוצר עוזי וייל לדמות של דביר בנדק, בתור הבוס המגוחך וחסר המודעות העצמית. כל מי שזכה לעבוד לצד ותחת אבי משולם האמיתי, בין אם זה בקבוצת "ידיעות" או בכל מקום אחר שבו דרך, יכול להעיד: הפער ביניהם לא ניתן לגישור.
באופן אישי (זאת המסיבה שלי ואני אבכה אם מתחשק לי), כמי שמכיר ומוקיר את משולם עוד מהימים שבהם שידר ברדיו את "רוק בישראל" ונשף על הגחלים הלוחשות שהחזיקו את הז'אנר החבוט בחיים, אלו היו שנתיים דו-קוטביות: מצד אחד, כל היסודות התערערו בעוצמה שרובנו לא חווינו בימי חיינו, ומנגד, העשייה עצמה נטענה באנרגיה מחודשת ובתחושה עוצמתית שיש טעם בדבר. וההרגשה הזאת, שהיא הכל מלבד המובן מאליו בתחום שנמצא תחת איום קיומי מידי אדם ומכונות במידה שווה, נבעה לא מעט ואף בעיקר מהפיגורה שניצבה בראש המערכת: קודם כל, ברמה העיתונאית, אולם לא פחות מזה, ברמה האנושית.
בשנתיים כל כך קשות ומלאות בצער ובעצב, להיות עיתונאי ובעל טור תחת משולם אפילו מצדיק ציטוט של השרה אורית סטרוק: תקופה של נס.
בשלוש מילים / איכה הייתה לזונה.
משפט בשבוע: "צריך לקרוא להם שבויים, ובשבויים עוסקים בסוף המלחמה" (השר והמגדלור המוסרי עמיחי אליהו מגדיר מחדש אזרחים שנחטפו מהמיטות)
קול הקמפוס / למרות שישראל מרוויחה ביושר את הצונאמי המדיני שפוקד אותה, ההתפרצות המכוערת ולפעמים גם המפחידה נגד יהודים וישראלים בכמה קמפוסים יוקרתיים במיוחד בארצות־הברית התחילה הרבה לפני שטנק אחד חצה את הגבול לעזה. הדוקו " 8 באוקטובר" עוסק בתופעה הזאת ומוקרן עתה במספר בתי קולנוע. המסקנה העגומה ממנו היא שהבדידות הקיומית של היהדות הליברלית לא הולכת לשומקום.
