בשבוע שעבר פירסמתי טור ארוך על טראומה אפורה ותשישות נפשית. מאז קיבלתי המון תגובות וסיפורים. רובם המוחלט מנשים ואמהות חסרות אונים שרואות את הגברים בחייהם מתפוררים ומנסות למצוא מזור. הן מתארות את שינוי ההתנהגות, ההכחשה וגם התסכול מכך שעיבודים נעשים רק בתוך המרחב הצה"לי, בלי בני המשפחה שלמעשה נדרשים להתמודד עם אתגר מבלי להכיר את פרטיו. טראומה אף פעם לא מתעוררת נקודתית. בין הכותבים היו גם בני משפחה של פוסט-טראומטיים מצוק איתן, לבנון ואפילו יום כיפור שתיארו איך הימשכות המלחמה בהווה מעירה את מלחמות העבר.
בינתיים שאלת המחיר הנפשי נותרה בכותרות. התבשרנו על עוד חייל מילואים שנטל את חייו. בתפקידו זיהה חללים אחרי הטבח, ועל פי חבריו ובני משפחתו לא ביקש עזרה. השדים שלו נותרו שקופים. לא תמיד יודעים אנשים מהשורה לזהות אותם ולהושיט יד.
למחרת דווח בהרחבה על שלושה חיילים מחטיבת הנח"ל שסירבו להיכנס שוב לרצועה אחרי לחימה ממושכת ונשפטו לכלא. השלושה איבדו ארבעה חברים בתקרית אחת, וחבר נוסף בתקרית אחרת. אחד מהנשפטים נפצע קשה, השתקם במשך חמישה חודשים וחזר ללחימה. על פי הדיווח בכאן 11 החייל הוצף בפלאשבקים מהפציעה ונבהל מכל בום. השלושה תיארו שירו בשוגג באם ושני ילדיה והם מתקשים לתפקד. ובכל זאת גזר הדין היה כלא. לא פחות. רק בעקבות לחץ גדול העונש בוטל.
חיילי הנח"ל הם טיפה בים. כמוהם יש צוותים רבים שסיפורם כלל לא מגיע לחדשות; חיילים שפשוט עושים עבירות משמעת או עבירות בטיחות ויודעים שלעיתים כלא או ענישה עדיפים על עוד סיבוב בחאן-יונס.
במסגרת ההכחשה הקולקטיבית שבה לוחמים נשלחים לכלא וצעירים בני גילם זוכים לפטור מגיוס, הצבא מתנהל בבלבול והיעדר עמוד שדרה ערכי. ההתנהלות הצה"לית בפרשה הזו מעידה עד כמה המפקדים עצמם חסרי אונים. גם הם סחוטים ומותשים, אבל עליהם מוטל לשמור על צוותים בתפקוד מיטבי ויהי מה. ברור כי שאלת האחריות והאשמה מגיעה לבסוף גם לפתחם. גם לנפשם.
גם אם המלחמה תיגמר מחר בבוקר, האתגר של התשישות הנפשית והטראומה רק ילך ויתרחב. על פי כל פרמטר הצונאמי הגדול מגיע דווקא כשנוצרים את האש. לכן זה לא עניין נקודתי אלא סוגיה אסטרטגית שדורשת התערבות מיידית של הרמטכ"ל. חוסנם של החיילים הוא לא מותרות, ואופן ההתנהלות של דרגי השטח מול כוחות מותשים חייב להיות ברור ישירות מפיו של המפקד הבכיר ביותר - אייל זמיר.
בינתיים אפשר רק לקוות שמישהו מהדרג המדיני ייקח בחשבון את שחיקת הכוחות בהליך קבלת ההחלטות. יש פה דור שלם שמשלם על כל תוכנית גרועה בנפשו.
