השבוע ימלאו 20 שנה בדיוק להתנתקות, וישראל מחוברת לעזה מעל לכל דמיון. אספקת המים והחשמל חודשה, משאיות מזון מוזרמות משטחנו. גם האחריות המוסרית בעיני העולם רובצת על כתפינו. עשרות אלפי ישראלים, במדי זית, העבירו את 20 החודשים האחרונים בחולות שבין עזה לרפיח, באותם צירים שחיברו בין יישובי הגוש. אשליית הפרידה מעזה התנפצה ב-7 באוקטובר, אבל דווקא ברגע הזה המציאות מתפצלת – בין מחשבות סיפוח בירושלים להכרה מתרחבת במדינה פלסטינית בעולם.
זה לא היה מוכרח להיות ככה. אפשר להתלונן בצדק על צביעות ושטחיות העולם, אבל המערכה נוהלה מהרגע הראשון כאילו אין שעון מדיני מתקתק, כאילו אין צבא שנשחק, אין חברה קרועה; כאילו לחטופים יש זמן. הימין האידיאולוגי צדק בניתוח המציאות ערב ההתנתקות, ונפל בידי חבורת כישלונרים ערב 7 באוקטובר ובניהול המערכה בעזה מאז.
הכותרות השבוע דיווחו על עוד התנגשות בין סמוטריץ' לרמטכ"ל. אבל במצב הנוכחי, דווקא כששניהם מסכימים זו כותרת. סמוטריץ' ציטט לאחרונה את הרמטכ"ל זמיר, שדיבר בקבינט על הצורך הביטחוני להחזיק בתוחמת הצפונית. בצה"ל לא הכחישו, רק הדגישו: ביטחונית ולא התיישבותית. למעשה, גם בזמן ההתנתקות ביטחוניסטים רבים, כולל מתומכי המהלך, סברו שיש להחזיק בתוחמת ובפילדלפי, אבל שרון החליט בסוף לצאת עד הסנטימטר האחרון. עכשיו אפשר וצריך לתקן את האיוולת ההיא, אבל הדרך הגרועה ביותר להשיג את המטרה הזו היא בהצבת הסיפוח כחלופה לחטופים שמכרסמת מיד בקונצנזוס סביב הרעיון. זה לא אני אומר אלא סמוטריץ' עצמו, שהקפיד בתחילת הדרך להדגיש שהתיישבות איננה אחת ממטרות המלחמה כדי לא לפגוע בהסכמה הפנימית סביבן. הוא כבר לא מתאפק.
הסיפוח הוא רק שפן אחד שעשוי להישלף מכובע הניצחון המוחלט כדי להשאיר את סמוטריץ' בממשלה. אחד ממקורבי נתניהו ציטט השבוע את זלמן ארן, מראשי מפא"י, שאמר שהוא הולך אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם פוקח עין אחת כדי לוודא שעיניו של בן-גוריון פקוחות.
סמוטריץ' כבר לא שם. הוא נגרר אחרי נתניהו, אבל לא בעיניים עצומות אלא קרועות מאימה. הוא מנסה לקלוט בכל רגע נתון לאן עיניו של נתניהו פוזלות בין סך לחציו, אבל כבול אליו. אידיאולוגית הוא משוכנע שפרישתו מהממשלה תסיים סופית את המלחמה ולכן מוכן לבלוע את כל שאר המחירים בדרך. גם פוליטית זה כבר מאוחר מדי. את הטריק של לפרוש ולחזור בן גביר כבר עשה לפניו. עכשיו הוא מגלה בתסכול איך הוא סופג בבייס יותר מבן גביר בעקבות החלטת נתניהו להציף את עזה בסיוע. הוא קנה את זה ביושר כשנשבע שיפרוש על גרגיר חיטה אחד ועכשיו נאלץ להסביר שאף אחד לא ייתן לנו להשמיד את חמאס אם נרעיב שני מיליון עזתים.
בתחילת השבוע היה רגע שבו שקל ברצינות להתפטר. הלחץ בתוך המפלגה היה כבד יותר מבעסקת החטופים הקודמת. אחרי שתיקה של יממה וחצי החליט להישאר כל עוד יש "ניצחון בר-השגה" על השולחן. לחברי סיעתו הציג כמה מסלולים שלטענתו יכולים להביא את הניצחון. לא בטוח שכולם השתכנעו, אבל לסמוטריץ' אין מי שיאגף אותו מימין. אולי רק אורית סטרוק, ששותפה בינתיים למסקנותיו.
והנה עוד פן של סמוטריץ' החדש: יו"ר מפלגת הציונות הדתית, שעד עכשיו דיבר רק על פתרונות צבאיים, עשוי להידרש למוצא מדיני. הרי אם היה מדובר רק במהלך צבאי, וויטקוף לא היה מגיע לירושלים ודרמר לא היה בוושינגטון. גם עסקה עדיין על הפרק. פרץ הגעגועים להרצי הלוי מעלה את החשד שסמוטריץ' אולי מתגעגע לעצמו של תחילת המלחמה.
מי נשאר עם גנץ
האופוזיציה המפולגת מאוחדת במשימה פוליטית אחת: לחסל את גנץ. קונצנזוס מיאיר גולן ויאיר לפיד עד לבנט וליברמן, שאם יו"ר המחנה הממלכתי יפרוש, יהיה קצת יותר מרווח לכולם. גדי איזנקוט הוא קבלן הביצוע. הפרישה שלו מהמפלגה הביאה את גנץ לסף אחוז החסימה, אבל הוא לא עצר שם אלא גם הודיע פומבית שימליץ לו לפרוש אם המצב הזה יימשך.
על הספינה הטובעת של גנץ יש סחורה בעלת ערך: חילי טרופר. בנט היה רוצה אותו איתו. גם לפיד. לא חסרות התארגנויות מילואימניקים שהיו שמחות לחבור אליו. שליחים והצעות כבר שוגרו. טרופר דוחה את כולם בינתיים. הוא לא ירצה לבגוד בגנץ ומאמין שעוד יוכלו להשתקם. אם יו"ר המחנה הממלכתי ילך הביתה ממילא, ההצעות יישארו בתוקף.
בסביבת גנץ, שכבר ידע סקרים גרועים, מתעקשים שגם שבועות תחת אחוז החסימה לא יובילו אותו לפרישה. אנחנו עוד לא התחלנו בקמפיין, הם מזכירים, ושוכחים שגם הקמפיין שיקרא להם לפרוש למען הגוש עדיין לא עלה הילוך.
אלא שעם כל הכבוד לגנץ, המשימה של האופוזיציה היא להחליף את נתניהו. דווקא לשאלה הזאת, הראשונה ברשימה, הם לא מוכנים בראיונות. בנט גימגם ארוכות עד שאמר שלא יישב עם נתניהו. גם איזנקוט, שלכאורה פירק את המחנה הממלכתי על הרקע הזה, היה פחות חד בתשובה מאשר בדיבורים על גנץ.
מינהלת תרומה
זה לא נעים, אבל נדמה שהגיע הזמן לדבר על שיטפון הקמפיינים למימון המונים. אנחנו מעצמה של תרומות בכל קנה מידה ולכל מטרה. ממתי כספי, דרך ישיבות ובתי כנסת, קייטנות לילדים עם צרכים מיוחדים, או זוג שנלחם על פונדקאות. על זה נוספה המלחמה: הנצחה ללוחמים, סיוע לפדויי שבי, סיוע למשפחות שכולות, ועכשיו גם למי שבתיהם נפגעו במלחמה עם איראן.
כמו אחרים שמחזיקים דפים ברשתות החברתיות, בכל יום גם אני מקבל ארבע או חמש פניות לפרסם עוד יוזמה לאיסוף כסף. זו דרך נפלאה לרתום ציבור למטרות חשובות. בעבר גם שיתפתי קמפיינים למטרות שהכרתי אישית, אבל לצערי לא עוד. שטף הבקשות לא מאפשר לברור ביניהן.
לראש מתגנבת לאחרונה השאלה האם תמיד מתרימים כי צריך או כי אפשר. תרומות הן כלי נהדר וחשוב במקום שבו נדרשת נדבת הלב, לא במקומות שהם חובתה של המדינה. ההתרמות עבור פדויי שבי נועדו אולי למלא ואקום תקדימי שהמדינה והמחוקק מעולם לא נערכו אליו, אבל היה די זמן להסדיר חקיקה נדיבה שתחסוך מהם את הצורך לקושש נדבות.
במקרים אחרים, כמו נזקי המלחמה, יש מס רכוש. מדינת ישראל אמורה לשאת בכל נטל ההוצאות של פגיעת טילים. מהצרכים המיידיים של המעבר והמגורים הזמניים ועד השיפוץ והבנייה מחדש.
או שיד המתרימים קלה על הדק ההתרמה, או שיד המדינה קפוצה מדי, ואם זה כך, הלחץ צריך להיות עליה למלא את חובתה, לא על הציבור. לא תרמתי במשרד, אבל תרמתי במסים.
