אורח שביקר לאחרונה בלשכת הרמטכ"ל סיפר שעל הקיר, מאחורי שולחן העבודה, תלוי תצלום ענק של פסל האריה השואג בתל חי, משקיף על הנוף הירוק, השלו, של אצבע הגליל ורמת הגולן. בקצה העליון של התצלום מופיע הפסוק מספר במדבר שהעניק למבצע הצבאי באיראן את שמו: "עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (את ההמשך, "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", הקוראים נוטים לשכוח). מלחמת 12 הימים באיראן והמבצעים בלבנון שהקדימו ואיפשרו אותה רשמו פרק מזהיר בתולדות צה"ל. ב-24 ביוני בערב, שעות אחדות לפני הפסקת האש, התכנס פורום מטכ"ל לסיכום הישגי המלחמה. האווירה הייתה חגיגית; הגאווה גדולה. במהלך הדיון הגיעה הידיעה על נפילת שבעה לוחמים בחאן-יונס, ממטען שהשליך מחבל לפומ"ה, הנגמ"ש שבו נסעו – והכל התהפך.
מחר יסתיימו 150 הימים הראשונים לכהונתו של אייל זמיר כרמטכ"ל. בלי קשר למספר הימים, זה שבוע דרמטי. המשבר בינו, כנציג המוסמך של צה"ל, לבין הדרג המדיני אמיתי: הוא חורג מהדיווחים הרגילים לעייפה על טקסי השפלה בקבינט והתבטאויות מופקרות של שרים. אם תהיה עסקת חטופים, תהיה הפסקת אש זמנית גם בחזית הזאת. אבל אם לא תושג הפסקת אש, המשבר יחריף, ועלול להגיע לנקודה שבה הרמטכ"ל ישקול את המשך כהונתו. לזמיר יש כדור אחד בקנה: האם ישתמש בו, מתי ישתמש בו, איך ישתמש בו, אינני יודע. אבל אם אני מבחין נכון, הכדור שם, מוכן, טעון ונצור.
5 צפייה בגלריה
(המשבר בין הדרג המדיני לצה"ל חורג מהדיווחים הרגילים: נתניהו וזמיר | צילום: מעיין טואף, לע"מ)
כולם מחכים להחלטה לאן הולכים, לעסקה או להתייצבות בקווי הגנה או לכיבוש. זה לא אומר שתהיה החלטה: נתניהו מעדיף בדרך כלל את האופציה הנוספת – לא להחליט. במקרה כזה זמיר יצטרך לקבל את ההחלטה. אני חושב שהוא יודע מה הוא רוצה.
ב-16 ביולי מלאו חודשיים למבצע מרכבות גדעון. זמיר פירט בפורומים שונים את הישגי המבצע. אגיע לזה בהמשך. מה שעלה מדבריו היה פשוט וחד: מיצינו. הוא הציג לשרים את התוכנית להמשך. הכוח של צה"ל בעזה יצומצם בהרבה ויתמקם בקווים נוחים להגנה בתוך הרצועה, מה שבצבא מכנים "פרימטר פלוס". נמשיך לפשוט על עמדות חמאס, להפעיל אש ולהרוג מחבלים. כל שערי עזה, ביבשה ובים, יהיו בשליטת צה"ל, אין יוצא ואין בא, 360 מעלות. במובן מסוים, התוכנית מחזירה את צה"ל למציאות שקדמה למרכבות גדעון. ההבדל הוא שהשטח שנכבש עד היום, כ-75 אחוז משטח הרצועה, יהיה נקי, או כמעט נקי, מריכוזי מחבלים.
שניים מחברי הפורומים התבטאו בחיוב: אריה דרעי וגדעון סער. אחרים שתקו או רטנו או הסתערו על זמיר בכל כוח לשונם. נתניהו, כדרכו בקודש, התיר את הרסן. השאלה מה הוא באמת רוצה בעזה נותרה פתוחה. היא פתוחה כבר 22 חודש.
סמוטריץ', בן גביר וסיעותיהם חותרים בגלוי לכיבוש כל עזה, לכינון ממשל צבאי, לגירוש אוכלוסייה ולהתנחלות מחודשת. צה"ל יכול לכבוש, אמר להם זמיר, ואז הסביר מה זה אומר.
כדי להבין את התהום שפעורה בין צה"ל למה שמכונה דרג מדיני, נלך לרגע אחורה, אל היום העשירי של מבצע עם כלביא באיראן. השרים שיכורי ניצחון. בן גביר אומר את פסוקו: חייבים להמשיך את המלחמה עד לנפילת המשטר באיראן. שר הביטחון כ"ץ מתלבט: לרעיון יש פוטנציאל, בטח אצל הבייס. הרמטכ"ל מציע לכ"ץ לסגור את האירוע. למבצע היו שתי מטרות, הוא אומר לשרים: פגיעה בפרויקט הגרעין ובתשתית טילי הקרקע-קרקע. זאת הייתה ההנחיה של נתניהו לצבא. היא התגשמה הרבה מעבר לציפיות, גם לציפיות של נתניהו. הפלת המשטר לא הייתה מטרת המבצע: אני לא אסכן חיים של טייס בשביל משימה שאיננה בגדר סכנה קיומית למדינה.
משפילים, מפקירים
חזרה לעזה. האוכלוסייה בעזה מצטופפת היום בתוך רצועה צרה שגבה אל הים. כמיליון נפש נמצאים בעיר עזה; 400 אלף בדיר אל-בלח ו-600 אלף במוואסי. 20 החטופים החיים מוחזקים בתוך האוכלוסייה ומוקפים באנשי חמאס. אם אנחנו נכנסים עכשיו לשטחים המאוכלסים, אין חטופים; יתרחש אסון הומניטרי בממדים שלא ראינו עד עכשיו, כי ייהרסו התשתיות בעיר עזה (בתי חולים ועוד) שעדיין משרתות את האוכלוסייה כולה; ייהרגו עשרות רבות של לוחמים; ההתנגדות בעולם תחריף; צה"ל יהיה אחראי לחייהם של שני מיליון נפש בעזה. הכיבוש יהיה בור אסטרטגי, חור שחור.
סמוטריץ' שוחח עם זמיר על הפרימטר – הקו שצה"ל צריך לתפוס לדעת זמיר בשוליים הרחבים של הרצועה. אם כך, אתה בעד סיפוח של התוחמת הצפונית, אמר סמוטריץ'. אני בעד סיפוח ביטחוני, אמר זמיר.
סמוטריץ' הוציא מיד לתקשורת את הבשורה: הרמטכ"ל בעד סיפוח.
כמה זמן דרוש לצה"ל כדי לכבוש את הרצועה כולה, שאלו השרים. חיים שם שני מיליון אנשים בצפיפות, השיב זמיר. מתחתיהם יש עשרות קילומטרים של מנהרות ומאות פירים. הלחימה תהיה ממנהרה למנהרה, מבית לבית. ניקוי מוחלט של הרצועה ייקח חמש שנים.
סמוטריץ' ראה הזדמנות לזובור ומיהר לקפוץ עליה. "אני מתנצל בפני הרצי הלוי ומתגעגע אליו", אמר. אני מניח שכאשר הלוי קרא את הדברים, הוא חייך חיוך מר: סמוטריץ' נהג לעשות לו טקסי זובור דומים. טקסי ההשפלה לרמטכ"ל משרתים כמה מטרות: הם מחלישים את כוח הבלימה שלו מול השרים ומול הציבור, כולל המשרתים וקציני הקבע; הם משתלבים במגמה הכללית של הרס מוסדות המדינה, שמשותפת לכל חלקי הממשלה; הם שולחים מסר של עידוד לנוער הגבעות וללובי המתנחלים בגדה; ואולי הם נובעים גם מרשעות נטו, האיש שהתחמק משירות אמיתי בצה"ל משפיל רב-אלוף.
אורית סטרוק, שרה מסיעתו של סמוטריץ', לא התביישה להטיח ברמטכ"ל טענה כוזבת לגבי חייל. מחמת צנעת הפרט אני מנוע מלפרט, רק אומר שאין גבול לציניות, לרשעות. אותה סטרוק, פלוס סמוטריץ' ושר נוסף, עמיחי אליהו, קוראים למחיקת סוגיית החטופים מסדר היום. מי שהפקיר פעם אחת ולא נענש, בטוח שיש לו רישיון משמיים להפקיר שוב.
הם רואים בדמיונם מיליונים שיצטופפו בעיר "הומניטרית", יתעייפו מהרעב, מהמחלות, מהכאוס ויעמדו בתור לגירוש מרצון. הרמטכ"ל רואה לוחמים שיעמדו חמושים מול ההמון. בפורומים שהשתתף בהם, התנגד לתוכנית. נתניהו תומך בתוכנית. הוא ישנה את דעתו אם וכאשר טראמפ יצייץ נגדה.
המחיר המוסרי
כאשר הרמטכ"ל יורד לעזה ונפגש עם לוחמים, הוא מעלה על נס את הישגי המבצע. זאת לא רטוריקה – זאת דעתו: המעבר מפשיטות לניקוי איטי ומלא של תאי שטח שינה, לדעתו, את פני הלחימה. ההתבטאויות הלוחמניות שלו מיועדות גם ללוחמים ומשפחותיהם וגם לאויב. ההרס נראה רע, אבל הוא מקטין את הסכנה לחיי הלוחמים. אין רעב בעזה, יש בעיה בחלוקת המזון. הוא וידא יום-יום עם מתאם הפעולות בשטחים שאספקת המזון לא יורדת מתחת לקו האדום.
אני לא מסכים איתו. אני חושב שהמחיר המדיני שאנחנו משלמים בעזה גדול לאין שיעור מהתועלת הצבאית המופקת מהמשך הלחימה. גם המחיר המוסרי: חמאס מנצל את המצב ההומניטרי בעזה לתועלתו, אבל עדיין נשאלת השאלה, למה אנחנו משתדלים כל כך לעזור לאויב. אפשר להאשים את האו"ם, את התקשורת הזרה, את התמונות המזויפות, את מחדלי ההסברה של הממשלה – הכל נכון. אבל המחשבה שמניעת מזון תרכך את עמדת חמאס ותביא חטופים הייתה לא נכונה מיסודה והועילה רק לחמאס. סמוטריץ' וחמאס – בעצם, נתניהו וחמאס – שיתפו פעולה לפני 7 באוקטובר, ולמעשה, משתפים פעולה גם אחריו.
את הגישה שמבטא הרמטכ"ל בכל הדיונים אני חוזר ושומע מפי קצינים בשטח: בית-חאנון היא שדרות; עבסאן הקטנה והגדולה הן נירים ועין השלושה; ח'ירבת אח'זאעה היא ניר עוז; בית-לאהיא היא זיקים. אם כל הערים והכפרים האלה יקומו מחדש, לא יהיו חיים לתושבי העוטף.
ציפיות גדולות
מספר החיילים שהשתתפו במבצע מרכבות גדעון גדול ממספר החיילים שניצחו את הצבא המצרי במלחמת יום כיפור. הפער בכוח האש גדול עוד יותר. חלק מהשרים פועל כאילו מדובר בצבא של שכירי חרב, לא בצבא העם: את המילואימניקים יתחזקו בכסף; את הסדירים בחוק. עד כמה הסידור הזה שביר למדנו כאשר מג"ד בנח"ל החליט לשלוח לכלא שלושה חיילים ותיקים שסירבו להיכנס לעזה. אם אני לא אעניש אותם, אמר המג"ד, כל הגדוד יתפרק. אחת האמהות שלהם אמרה שאת בנה הלוחם שולחים לכלא בזמן שהממשלה משחררת משירות 80 אלף משתמטים. היא צדקה.
בצבא הבינו, ביטלו את העונש ושלחו את הסרבנים לשרת במפקדה. זה לא פתר את השחיקה הכללית, גם במילואים וגם בסדיר. אי-אפשר לכפות לאורך זמן על חיילים בשירות חובה ששירתו 32 חודש לשרת עוד ארבעה חודשים; המגמה היא שהסדירים ישרתו חודשיים ובחודש השלישי ייצאו להפוגה. השבוע שוחררו שתי חטיבות מילואים משירות בעזה. בצמרת צה"ל מבינים שאי-אפשר לקיים לאורך זמן צבא מילואים על צו 8.
זמיר הוא המבוגר האחראי בממשלה שבזה לבגרות ובזה לאחריות. זה תפקיד כפוי טובה. אנחנו מצפים מהרמטכ"ל לציית להחלטות הממשלה; אנחנו מצפים ממנו לבלום אותה כשהיא יורדת מהפסים. ציפיות גדולות; אתגר קיומי.
כיכר גוטליב, ג'נין
מרג'ורי טיילור גרין, חברת הקונגרס האמריקאי מג'ורג'יה, היא תאומתה האמריקאית של ח"כ טלי גוטליב: אותה צבעוניות מוחצנת; אותן פרובוקציות כובשות רשת. היא נחשבת לכוהנת הגדולה של תנועת MAGA, התנועה שהעלתה את טראמפ לשלטון. השבוע היא הוציאה הודעה שהאשימה את ישראל בג'נוסייד בעזה. ספק אם היא יודעת ג'נוסייד מהו, אבל השימוש במילה הטעונה הכה גלים. "היא הפוליטיקאית הרפובליקנית הראשונה שהאשימה את ישראל בג'נוסייד", אמרו הכותרות. האשמת הג'נוסייד של גרין הייתה הידיעה הנקראת מס' 2 של "הניו יורק טיימס" ביום רביעי (הידיעה הנקראת ביותר הייתה טור ביקורתי, חריף מאוד, של תומס פרידמן נגד חמאס ונגד נתניהו).
גרין מייצגת את האגף הבדלני בתנועה של טראמפ. הוא מקשיב לה. העובדה שגם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני, באמריקה ובאירופה, יוצאים נגד ישראל לא צריכה לנחם אותנו. ראשית, משום שהקיצונים כבר לא לבד: ישראל הפכה לקונצנזוס במובן הרע של המילה; אם, לפי סקר גאלופ, 60 אחוז מהאמריקאים נגדנו, אנחנו בצרה גדולה; שנית, משום שעוללנו את זה לעצמנו. קובץ האמירות של בן גביר, סמוטריץ', עמיחי אליהו, אושר שקלים, אוהד טל, טלי גוטליב, משה סעדה – כולם שרים וחברי כנסת – לא רק הזין את קמפיין התעמולה של חמאס: הוא אימת אותו. רשמו לפניכם את השמות: אם העולם יכפה מתישהו על ישראל להשלים עם הקמת מדינה פלסטינית, הקרדיט יגיע להם. ברמאללה תקום שדרת בן גביר; בג'נין כיכר גוטליב; בעזה סמטת סעדה.
מרתק לראות איך התמשכות המלחמה בעזה הקימה לתחייה את פתרון שתי המדינות – רעיון שנחשב למת גם ברחוב הישראלי, גם ברחוב הפלסטיני. השבוע התקיימה בחסות צרפת וסעודיה ועידה בניו-יורק שיוחדה ל"פתרון של שלום לשאלת פלסטין ויישום פתרון שתי המדינות". ישראל לא הייתה שם. בתום הוועידה יצא מסמך שמפרט איך תיראה המדינה הפלסטינית, מה תתחייב ישראל לפלסטין ומה תתחייב פלסטין לישראל, מי ישלם את החשבונות ומי ינהל את החיים. המאמץ מרשים; הפרטים לא מחדשים הרבה: דומים להם הופיעו בעשרות מסמכים שנכתבו לריק.
אבל המדינות החתומות חשובות: ביניהן מופיעות בריטניה, קנדה, איטליה, צרפת, ברזיל, מצרים, סעודיה, אינדונזיה, מקסיקו, האיחוד האירופי. ייתכן שאפילו גרמניה תצטרף. חלק מהמדינות חיוניות לישראל, כלכלית, תרבותית, מדינית; חלקן שותפות מרכזיות בחלום המזרח התיכון החדש של נתניהו. סעודיה היא דוגמה לנושא: בכל מפגש חשאי בין ישראלים רשמיים לסעודים הם מסבירים שהשאיפות הלאומיות של הפלסטינים לא מעניינות אותם: כל מה שהם רוצים הוא שיהיה תהליך. אבל התהליך הוא תנאי: בלעדיו הציבור שלהם לא יקבל את הנורמליזציה.
ממשלת ישראל הנוכחית דוחה את המדינות האלה על הסף. שר החוץ גדעון סער מזמן אליו את השגרירים שלהן וגוער בהם. הוא משלה את עצמו שמישהו מהם מתרשם. לישראל אין מדיניות חוץ, נהג קיסינג'ר לומר. יש לה מדיניות פנים שגולשת החוצה. לסער אין מפלגה, אין בוחרים, אין השפעה של ממש, אז הוא גוער. ובינתיים מבקשת הממשלה מהישראלים לא לדבר בעברית ברחוב בחו"ל, לא ללבוש חולצות מזהות, לטייל במחתרת, לשיר "עם ישראל חי", אבל בלחש.
בצד הפלסטיני האירוניה לא נגמרת: יחיא סינוואר, האיש והטבח, הקים לתחייה במו ידיו את אויבו אבו-מאזן. בעוד שלושה חודשים וחצי האיש יהיה בן 90. ראשי מדינות בעולם שוב רוצים להצטלם איתו, אם לא כדי לקדם משהו, כדי לספר לבוחרים שלהם שהם עובדים למען העניין הפלסטיני.
בעוד חודשיים ייצא לאור בארצות-הברית ספרם של רוב מאלי וחוסיין אגא "המחר הוא האתמול". אגא איננו פלסטיני. הוא גדל בביירות בשנים שבהן ערפאת ישב בביירות, והתנועה שלו, פתח, הייתה באופנה. הוא הפך לחבר פתח בלי שנרשם אי פעם לחברות. מאלי הוא בן לקומוניסט יהודי מצרי-צרפתי שגדל בארצות-הברית וכיהן בתפקידים בכירים בממשלים אמריקאיים. הוא היה חבר בצוות השלום בתקופת קלינטון ואחריו והיה השליח המיוחד להסכם הגרעין עם איראן בתקופת ביידן.
השניים מספרים סיפור מרתק, כתוב היטב, שנון, על תהליך השלום שנכשל. אעסוק בספר בהרחבה לאחר שיתפרסם. מה שחשוב לענייננו הוא שהם משוכנעים שפתרון שתי המדינות היה רעיון רע, כושל, חסר סיכוי, מלכתחילה. ערפאת שקרן, אבו-מאזן מושחת, ברק נמהר ושחצן, ושורה של נשיאים אמריקאים סיפרו לעצמם סיפור על שלום שלא היה ולא נברא. הרשות הפלסטינית כל כך מושחתת, הם כותבים, שאסור לנסות ולנקות אותה. ברגע שתתנקה, תיפול.
והנה, בגלל חמאס שמסרב להיעלם, בגלל מלחמה שמסרבת להיגמר, בגלל זוועות שמצטלמות היטב, בגלל ראש ממשלה שמתעקש לרתום את האינטרס הלאומי למרכבה האישית שלו, לפתרון שתי המדינות יש קאמבק.
הבחירות והבחירה
האם ב-2026 יהיו בישראל בחירות? אני מאמין שכן, יהיו בחירות, אנשים ילכו לקלפי ויצביעו, אבל הקואליציה, אם תוכל, תדאג שלא תהיה בחירה. אנחנו מכירים את הפטנט ממדינות אחרות, מרוסיה, מהונגריה, מטורקיה. שורה של הצעות חוק פרטיות שהעלו חברי כנסת מהספסלים האחוריים של הקואליציה מנסה לשנות את כללי המשחק. הן מתחילות בסיעות הערביות: הן וחבריהן ייפסלו בטענה שהם תומכי טרור. מה שהתחיל באיימן עודה יורחב לכל המועמדים הערבים. הבעיה: פסילת הרשימות הערביות עלולה לגרום לבוחרים הערבים ללכת להצביע דווקא בעד רשימות מרכז-שמאל יהודיות – סכנה גדולה.
הצעה אחרת מדברת על ביטול יום השבתון: זאת הצעה טובה לחרדים – בשבילם כל יום הוא שבתון. יש עוד הצעה בקנה שטובה לחרדים: הצערת גיל ההצבעה ל-17. הבעיה היא שההצערה טובה גם לערבים.
הצעה רביעית משחררת את ועדת הבחירות מפיקוח של בית המשפט העליון. הצעה חמישית פוסלת את בנט, בגלל חובות של מפלגתו בעבר. הצעה שישית פוסלת את יאיר גולן, בגלל דעותיו.
ככל שנתקרב למועד הבחירות, יעלו עוד הצעות יצירתיות. האנרגיות שם; גם הביטחון בצדקת הדרך והבוז לכללי המשחק. מי שמנסה להדיח כך יועצת משפטית לממשלה, לא יהסס לטפל בתהליך הבחירות.
פגשתי השבוע את רון שרף, מראשי אחים ואחיות לנשק. הוא סיפר שהארגון שלו נערך לבחירות. "התחלנו כארגון מחאה, הפכנו לארגון סיוע, ועכשיו אנחנו מתכוונים להפוך לתנועה אזרחית", אמר.
מה זה תנועה אזרחית, שאלתי.
"תנועה פוליטית שלא רצה לכנסת", אמר.
אחד היעדים הוא להבטיח את טוהר הבחירות. "הנחת העבודה שלנו היא שלנתניהו אין עכבות. לכן אנחנו רוצים להבטיח משקיפים בכל קלפי וחומה משפטית שתמנע שיבושים".
האם לא חשבתם להקים מפלגה, שאלתי.
"בשלב זה אנחנו לא רואים בהקמת מפלגה יתרון", אמר. "להפך".
איך אתם מתכתבים עם היוזמה של איזנקוט, שאלתי.
"לא מתכתבים", אמר. "בינתיים לא".
מה שמדליק באמת את חברי אחים לנשק הוא המאבק למען גיוס החרדים. זה הרגש; החיבור הבטוח לרוב הישראלים; זה המנוף הפוליטי.
"זה מאבק על זהות המדינה", אמר שרף. "יש כאן ציבור שמפעיל כוח פוליטי כדי להעמיס את ההשתמטות שלו על אחרים.
"עד היום חוק ההשתמטות נבלם על ידי הלחץ הציבורי. זאת חומה אחת. גם אם ביסמוט ישכנע את הציבור לתמוך בחוק שהוא מציע, אין לו סיכוי לשכנע את בתי המשפט. ויש עוד חומה: מערכת הביטחון. ההשתמטות של החרדים מערערת את ההתגייסות של כל האחרים.
אני לא בטוח שאתה צודק, אמרתי. במה שונים החרדים מהערבים? הערבים פטורים משירות, גם משירות לאומי. אם כל מה שאתם רוצים הוא שוויון, מדוע אתם לא דורשים שגם הערבים יתגייסו?
"במצב הנכון לא צריך לפטור גם את הערבים", אמר.
איך הקמפיין נגד ההשתמטות משתלב במחאה, שאלתי.
"הכל מחובר", אמר. "האזרחים מזהים את החיבור, את הקשר בין חוק ההשתמטות להפיכה המשטרית ולבעיית הזהות. איזו מדינה אני רוצה, שואל האזרח: ליברלית או אוטוקרטית, דמוקרטית או משיחית. עד היום אף חוק מחוקי ההפיכה המשטרית לא עבר".
התחושה היא שהדבר היחיד שמחבר את האופוזיציה הוא הפסילה של נתניהו, אמרתי. כולכם רל"ב. אם תקום ממשלה חלופית, היא תתקשה להתמודד עם בעיות הליבה של המדינה: כל מפלגה תמשוך לכיוון שלה.
"אני חושב שאנחנו התפכחנו מההתמקדות בנתניהו", אמר. "גם הציבור התפכח. המאבק הוא על זהותה של המדינה".
