שלשום חתם דונלד טראמפ על שורה של מכסים חדשים. בין השאר 15% על יבוא סחורות מישראל לארה"ב. בעיני הנשיא טראמפ תהליך הגלובליזציה פגע במיוחד במשק האמריקאי והוציא אותו הפראייר של העולם. אמריקה, לפי הנרטיב שלו, הקפידה באדיקות על יישום התקנות של ארגון הסחר העולמי בשעה ששותפות הסחר שלה שיקרו, זייפו והשתמשו בתחבולות שונות ומשונות כדי להגן על התוצרת המקומית. ולהוכחה: לארה"ב גירעונות מסחריים מול רוב שותפות הסחר שלה. כולל ישראל. עכשיו בא טראמפ לתקן את המעוות ולהעניש את החוטאים לסחר חופשי.
גם אם יש גרעין אמת בטענות טראמפ נגד מדיניות הסחר הלא-הוגנת של סין, הודו, מקסיקו ומספר כלכלות גדולות אחרות, הכוונה להעניש אותן על ידי מיסוי היבוא מהן דומה לניסיון להדביר מגפה מסוכנת בעיר אחת על ידי הדבקת כלל תושבי המדינה בחיידק הטורף. זה לא מבריא, זה מחליא.
מסע המכסים של טראמפ יצר מבוך כאוטי וקפריזי. המקרה של ישראל יכול לשמש עדות לכך. לישראל עודף בסחר בסחורות אזרחיות עם ארה"ב, סדר גודל של 7 מיליארד דולר לשנה, אך במקביל אנחנו קונים מאמריקה במיליארדים אמצעי לחימה, במיוחד בשנתיים שחלפו. כבר ב-1985 חתמו ישראל וארה"ב על כינון אזור סחר חופשי ביניהן: ביטול הדרגתי מלא של מכסים ומגבלות. ארה"ב נהנית מאז מגישה מועדפת לשוק הישראלי וישראל לשוק האמריקאי (מלבד תוצרת חקלאית טרייה ומעובדת. לארה"ב מעט מאוד הסכמי סחר חופשי גורפים כאלה. למרות זאת חתם טראמפ לפני ארבעה חודשים על מכס של 17% על יבוא ישראלי, ובגל הצווים האחרון הפחית אותו ל-15%. ספק אם יש תוקף משפטי לצו זה, מה גם שצוותים מקצועיים מהארץ ומארה"ב כמעט שסיימו את העבודה על הסכם סחר והשקעה חדש בין המדינות. ברגע האחרון, מספרים הישראלים, קיבלו עמיתיהם האמריקאים רגליים קרות ונעלמו מהדיונים.
אני מציע, לכן, לא להתרגש מההשפעה המיידית של צווי המכס של טראמפ על כלכלת ישראל. זה הרי הנשיא שהבטיח לבוחריו לא רק להביא בתוך שבועיים מיום כניסתו לבית הלבן סוף למלחמות באוקראינה וברצועת עזה, אלא גם לבלום כליל את האינפלציה, לצמצם גירעון תקציבי תופח, להאיץ את הצמיחה ולהעלות את רמת חייו של האמריקאי הממוצע. בפועל ההכרזות על מכסים גבוהים מזיקות בעליל למשק אמריקאי: האינפלציה שם מרימה ראש, הגירעון בתקציב הפדרלי משתולל, הצמיחה ירדה ל-1% בשנה ורמת החיים הריאלית יורדת.
