התפסן בקפה טעמון: דן עומר ומלחמת התרבות הישראלית // מיכאל קרן } פרדס } 196 עמ'
דן עומר היה דמות בעלת קול ייחודי וססגוני בתרבות הישראלית, שפעלה בשנות ה-60-80. הוא חי וכתב ברוח הגותו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו וניחן ברוח אוניברסלית והומניסטית, אך היה כלוליין: מצד אחד הראה שורשיות ואותנטיות עם עמידה נחושה ואמיצה מול ממסדים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים ולקיחת סיכונים עד כדי אובדן עצמי; מצד שני, במעמדו המרכזי כמבקר ספרות, התאווה להיות "במאי" כל-יכול של עלילות חייהם של הסופרים הישראלים בני זמנו. ואמנם, בשיא הצלחתו, בטור בשם 'נמר של נייר' בשבועון 'העולם הזה', הוא פרק ארס ושנאה בביקורת סדיסטית וסרקסטית. לא בכדי דבק בו הכינוי 'המיסיונר של הרוע'. עומר, לפי הביוגרפיה, היה פרובוקטור ומהפכן; משורר, סופר, עורך מחונן (בין השאר, של הירחון הספרותי האיכותי 'קו', שעוצב ברוח הסוריאליזם), ומתרגם פורה, לעיתים שנוי במחלוקת, אך הוא היה גם בעל ייסורים: איש ריב ומדון, אנרכיסט מושבע, הבז בשאט נפש לכסילותה ולריקנותה של הבורגנות הצדקנית, השבעה, בתרבות ובפוליטיקה. הוא היה איש של אוונגרד ומי שהביא לארץ את תרבות הביט האמריקאית של שנות ה-50.
'התפסן בקפה טעמון' הוא ביוגרפיה שחורגת מחוץ לשיטתה ונכנסת אט-אט לכל סיפור. זוהי סאגה עמוסת התנגשות ומתח, שמתרוצצת בין מרדנות לנוסטלגיה ובין זעם לבושה. בתוך כל אלה צפה דמות טרגית המדמה שהיא אביר שתפקידו לשמור כ"כוהן-קדומים" על התרבות העברית. ו"אחרון האחרונים" הזה מטיח את משטמתו העזה בפרות קדושות, בהן "בני דור ספרותי מושחת" — הסופרים משה שמיר, נתן שחם, חנוך ברטוב, חיים גורי ואהרן מגד, כשהוא מסרב להכיר, בניגוד לעמדה הכללית, בתרומתם התרבותית. מייצגי "תרבות תש"ח המגויסת" האלה הם בעיניו תועבת-חטא. לא זו בלבד שמדובר לפי ראות עיניו בתרבות מעוותת, מלאת כזב ורמייה, עמוסה ב"מלמולי הבל" על אודות פולחן הנעורים והגבריות, הסוגד לפינג'אנים ולצ'יזבטים — תרבות זו כהגדרתו גם "מטפחת כאגדה את האבק האידיאולוגי הנפלט מפי ההולכים למות" — ובעיקר, היא בעלת "ערך ספרותי מוגבל וירוד, ומוכתבת על ידי מזכירי מפלגה". חשיבתו הושפעה בין השאר מ"תנועת הכנענים", ומחברותו עם עמוס קינן, יהודה עמיחי, פנחס שדה והפילוסוף האנגלי ברטרנד ראסל, זוכה פרס נובל לספרות, שעימו התיידד בזמן שהייתו הקצרה בלונדון, אך היא בעיקר נבעה מאופיו המתריס והמרדני.
מיכאל קרן מתאר את מושא כתיבתו באהבה גדולה, כמו שמדברים על אח קרוב: בכבוד גדול לכנותו וליושרו הקיצוניים, ולאופיו המהפכני, עם רחמים על הבדידות שהלה גזר על עצמו מתוך כפייה פנימית ושקיעה בעניינים סבוכים הידועים רק לו, ומתוך הסתייגות-מה — אולי הסתייגות קלה מדי — לעמדה החד-ממדית של עומר והבנתו החלקית את הניואנסים והגוונים בעולם הספרות. ניכר שיש בקרן חמלה עמוקה לאיזו תחושת חידלון והרגשת דיכאון קיומי שהוא מזהה במושא כתיבתו. בהיותו ילד שנולד במלחמת העולם השנייה, וכבן לדור, כמו קרן בעצמו, שזיכרון השואה המחיש לו את חוסר האנושיות, קרן אף מזדהה עמוקות עם הבחילה שעומר מגלה כלפי מה שראה כיסוד "המפואר" היחידי של מדינתו מאז הקמתה, דווקא אחרי השואה, והוא: כוח שחצני, לוחמני, לאומני ומשיחי. "המלחמות החוזרות ונשנות שיגעו אותו", הוא כותב ומצטט נובלה שלו בשם 'בוקר טוב מהפכה', "אחד אחד חזרנו מהמלחמה. היו כמה שלא. בעל בית הקפה שם ישבנו ביקש שנשלם את חובותיהם של הנעדרים".
ביכורי כתיבתו של עומר, בעיקר שירים, לא צלחו ועיקר כוחו היה בפואמות המאוחרות שכתב בסוף שנות ה-60. לאחר מלחמת ששת הימים, בשיא האופוריה הישראלית, מיהר להצטרף לחוגי השמאל. הוא היה ממתי מעט שחתמו על המודעה הנבואית של תנועת השמאל מצפן, שקראה לנסיגה מיידית מהשטחים וחזתה למעשה את התהליכים ההרסניים שאנו חווים כעת. אחר כך גם לקח חלק מרכזי בהובלת מרד הפנתרים השחורים. אך לפני הכל, כותב קרן, עומר היה מבשר נלהב של עולם והוויית סופרי הביט האמריקאי בישראל. הוא אימץ לעצמו את גינוניהם, כתב יצירות ברוחם, ותירגם אסופת שירה ביטניקית אמריקאית בשם 'נהמה', שכללה את הידועים שבהם כמו גינסברג, קורסו ופרלינגאטי. הוא אף כתב ספר פורנוגרפי, 'בדרך' (1966), בהשראת הספר 'בדרכים' של ג'ק קרואק. בכוונה תחילה תיבל ספר זה בניבולי פה עסיסיים ובתיאורי זימה מפעפעים כי ייעד אותו להוות אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות בישראל של אחרי השואה; כאלה שהעידו לדעתו על ניצול, חמדנות, שפע מנוול, רקב חברתי ו"גנגסטריות"; תחושת כובד המשימה, העיקשת, הקודרת הזו על גבו הייתה כבירה: מלא בוז הוא קיבל את הכרעת בג"ץ לאסור פרסומו של ספר זה מחמת היותו "איום על המוסר הישראלי", אך גם ברוב-נחת צפה בשערורייה העצומה שחולל ואשר שטפה את רחבי המדינה.
בשנת 1984, והוא בן 44 בלבד, עומר נפטר מהתקף לב. בסוף ימיו יצא ונמוג לו האוויר כולו מריאותיו: הובהר לו שלא נולד להפוך את העולם, והנה, זולת שלושת ילדיו גם נותר בודד, ללא ידידים, בלי מנוחה ומבלי עזר לנפשו. •
