הפרויקט מתקיים בשיתוף מפעל הפיס והקואליציה הישראלית לטראומה
קורל דרליצ'מן כבר בקושי זוכרת את החיים שלפני 7 באוקטובר. "מה שעברתי ועברנו כמשפחה בתקופה הזו היה כל כך מטלטל ומסעיר, שקשה לי לזכור איך הייתי, והיינו, כמשפחה לפני כן", היא משתפת. כשדרליצ'מן (35), נשואה, אם לשניים, כותבת תוכן ומנחת סדנאות כתיבה לנשים מכפר-יונה, בכל זאת מתאמצת להיזכר, היא מתארת "בית יציב, זוגיות חזקה והעסק שלי שהולך ומתפתח. לא היה לי מושג קלוש מה מחכה לנו בעתיד".
עם תחילת המלחמה, בן זוגה דני התגייס למילואים והיה במשך תקופות ארוכות בעזה ובלבנון. "לאן שצריך, הוא ילך. זה דני", היא מספרת, "מתחילת המלחמה הוא עשה מעל 220 ימי מילואים".
לדבריה, "מהרגע שבו דני אמר לי שהוא חייב ללכת למילואים, אני מבינה שהמציאות שלי משתנה. אני הופכת לאחראית על הכל, בעוד שבחיים הרגילים שלנו דברים היו מתחלקים בינינו בצורה שנוחה וטבעית לנו. וזה ממש לא משנה אם אין לך כוח, או כואב לך הראש, או שאת מרגישה שהגעת לקצה היכולות שלך. אין לי את הפריווילגיה שנייה להתאוורר".
אל האופרציה המתישה מתלווים גם חשש ופחד עצומים. "זה להחזיק את הדאגה שהוא נכנס לעזה, להרדים את הילדים אחרי שהם שואלים שאלות קשות כמו 'מתי אבא חוזר?' 'למה הוא לא מרדים אותנו?' והשאלה הכי קשה – 'מה יקרה אם אבא לא יחזור?' ואני חייבת להחזיק את האופטימיות, התקווה והאמונה עבורם. ואז לצאת לסלון, שוב לבד. אין את הפרטנר לשתף במה שקרה ולקבל חיבוק. ואני חייבת להיות חזקה גם אם אני לא רוצה", היא אומרת.
את המפלט היא מצאה בכתיבה. "מה שהציל אותי, שנתן לי את האפשרות להחזיר קצת שליטה לחיים, היה לכתוב. את הפחדים, החששות, התסכולים, הכעס וחוסר הוודאות. זה עזר לי לפרוק את כל המטען, לשים אותו על הדף ולהוציא אותו ממני", היא מספרת.
בעקבות שיחה במרפסת שלה עם שכנה, שגם היא אשת מילואימניק, הנושא עלה מדרגה. "שתינו כתבנו בעקבות השיחה מה שמעיק עלינו, ופה נולד הרצון לעודד נשים, ובפרט נשות מילואים וקבע, לקחת את המערבולת ולשים על הדף", היא משחזרת. קורל החלה להעביר סדנאות כתיבה לנשות מילואים וקבע. "לא צריך כישרון או ניסיון, רק דף, עט ורגע לעצמך. כתיבה היא מתנה. היא חינמית ונגישה בכל רגע נתון. נשים שמגיעות מרוקנות יוצאות חיוניות ומלאות באנרגיה", היא מתארת.
יחסיה עם בן הזוג, היא מספרת, התערערו. "אני נשארת בבית, צריכה לטפל בילדים, העסק שלי נפגע", היא מסבירה, "והוא במילואים עם חברים שנותנים לו תמיכה ויש להם הוויי. זאת שאלה שנשות מילואים מתלבטות בה: לשתף בכעס או לשמור אותו. הפער והמרחק בינינו הלכו וגדלו".
החזרה הביתה מהשירות, באופן מפתיע, רק הפכה את המצב למורכב יותר. "דווקא אז הרבה מהכעסים התעוררו. היו חיכוכים, התנגשויות, פיצוצים. זה דיסוננס מאוד גדול: מצד אחד אני מלאת הודיה על זה שהוא חזר בשלום, ומצד שני, הוא חזר אחרת. וגם אני אחרת. התרוקנתי מכוחות. ויש ילדים שלא יכולים לחכות שאמא ואבא יתאוששו. הרגשתי כאילו המשפחה שלי מתפוררת לי מול העיניים".
בזכות עזרה מקצועית, מצבם המשפחתי והאישי השתפר. "בניתי תוכנית רב-מערכתית, שבה כל אחד יקבל את העזרה שהוא צריך", מסבירה דרליצ'מן, "התחלתי טיפולים פסיכולוגיים. הוא הלך לקבוצה של אנשי מילואים שנתנה לו את המקום לדבר, והלכנו גם לטיפול זוגי בקבוצה. נעזרנו בהדרכות הורים. המון טיפולים. פנינו לקבל כל עזרה שיכולנו, שהייתה מתאימה. היה צריך לאחות את המשפחה ואת הזוגיות".
תקופת המלחמה הביאה עימה קשיים רבים לא רק לזוגיות אלא גם להורות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. בעוד שעבור רובנו אזעקות הן אירוע מלחיץ ולא נעים, עבור ילדים על הספקטרום הן מכשול עצום בדרך לוויסות רגשי וחושי ועלולות להוביל לתגובות קיצוניות.
יוני כנרי, שעובד בתפקיד בכיר בתעשיית המזון, הוא אביהן של נוי בת ה-15 ותהל בת ה-13. "נוי מאובחנת על הספקטרום האוטיסטי", הוא מספר, "אני לא קורא לזה מוגבלות ולא לקות. אני קורא לזה שוני. מבחינתי זה שוני תקשורתי, זה הכל. זה כמו שלמישהו יש אייפון ולאחר יש סמסונג – התוכנות לא מדברות ביניהן. לקח לנו המון זמן להבין את השפה של נוי. היום זה קצת יותר קל".
הימים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל הציבו אתגרים רבים לשגרה של נוי, שמשמשת עבורה כעוגן. "אי-אפשר פתאום לצאת לגינה, או לשום מקום כמעט, כי חיינו בסוג של פחד", מסביר כנרי. גם התגובות של נוי לאזעקות היו קשות. היא רגישה מאוד לרעשים, ולעתים מתקשה ללכת לממ"ד עם שמיעת האזעקה. "היא הרגישה לחץ, בלבול. לא ידעה מה לעשות. היו לה המון שאלות. איך לוקחים את הכלבה ואת החתול לממ"ד, האם עוזרים לסבתא להגיע, איפה האחות, איפה ההורים? ושם צריך מישהו שיהיה לידה, יסביר, יראה שהמצב בסדר באופן יחסי".
כשיוני נשאל כיצד הוא מרגיע את נוי בזמן אזעקה, הוא מסביר כי "לדיבורים יש לפעמים פחות חשיבות במצבים אלה. כשנוי בלחץ זה מתחלק לשניים: או שצריך לעזוב אותה לנפשה – לתת לה להיכנס לעולם שלה, למחשב, לאנימה ודברים כאלה, או פשוט לחבק. לא פעם היינו בסיטואציות שבהן חוץ מלחבק ולפעמים לבכות יחד איתה לא היה לי באמת מה לעשות".
כנרי מספר כי "מאז שיש התראה מוקדמת של כמה דקות בטלפון, זה מאוד עוזר. אפשר לדבר, להכין אותה, להיכנס לחדר בשקט. זה משנה חיים". עם זאת, המצב נותר מורכב כאשר האזעקה קורית במהלך יום הלימודים, למשל. נוי מתקשה לשהות במרחב מוגן עם עשרות או מאות תלמידים רועשים וצפופים. "היא הולכת תמיד עם אוזניות אטומות לרעש, כמו של ירי. זה קצת מעמעם את הרעש. לא לגמרי, אבל זה המקסימום עזרה שאפשר לתת לה", הוא מסביר.
כנרי, שפעיל מאוד במאבק למען זכויות ילדים על הספקטרום, מזהיר: "אני רואה פגיעה מאוד חמורה אצלם בגלל שנים של קורונה ועכשיו שנים של מלחמה. יש מחסור בצוותי הוראה בכיתות תקשורת והילדים מאוד-מאוד נפגעו. הילדים האלה צריכים עזרה גדולה – שלא קיימת". כשהוא נשאל מה המסר שלו להורים של ילדים על הרצף, אומר כנרי: "קודם כל להצדיע לכם ולהגיד שאפו אדיר. העצה הכי טובה שלי היא – תשקיעו בעצמכם. נכון שאנחנו מדברים על הילדים כל הזמן, שהילד הוא במרכז, אבל אם לכם לא יהיה טוב הילד יספוג את זה, ולא יהיה לו טוב".
• "קצת אוויר", פרויקט משותף של מפעל הפיס, הקואליציה הישראלית לטראומה וקבוצת "ידיעות אחרונות", מעניק מקום ומרחב לאתגרים הנפשיים שכולנו חווים בצל המלחמה. אנחנו כאן בשבילכם – להקשיב, להסביר ולעזור. אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למתחם הפרויקט ב-ynet כדי לקבל כלים נוספים להתמודדות, או ללחוץ על כפתור "קצת אוויר" לחיבור לעזרה נפשית.
