שמונה זרים פוטנציאליים ילבשו העונה את חולצות ההרכב של קבוצותינו. בכדורסל כבר איבדתי ספירה. אולי בקרוב ג'ונתן מוטלי יקבל אזרחות, ישתקע במערב ראשל"צ, ויקבל זיכיון לפרוזן יוגורט בטיילת הציורית של בת-ים. ככה זה כשישראל הפכה למעצמת יצוא של שחקנים. פעם קראו להם "לגיונרים". היום מיטב הנוער לוקח שיעורים פרטיים באנגלית – לא בשביל הבגרות, אלא בשביל הסקאוט של מנצ'סטר יונייטד. פסטיבל אוסקר גלוך באיאקס הקפיץ את הקיץ. תמונתו מחזיק את החולצה מספר 10 הופיעה בכל סטטוס ודמיון. סוכני נסיעות קיבלו רעיונות למתנת בר-מצווה: טיול לאמסטרדם פלוס חולצה חתומה. אבל אני חושב קצת אחרת. הניסיון מלמד שרומנים הולנדיים בכדורגל הישראלי מתחילים בזיקוקים ונגמרים באכזבה. ראו מקרה רוני קלדרון. אפילו יוסי בניון.
ואז הגיע דור תורג'מן. במשחק הגורלי של מכבי ת"א במוקדמות ליגת האלופות, היא ניסחה מחדש את מושג הנאחס בעמדת השוער. תורג’מן הוחלף עוד לפני ההפסקה כדי לפנות מקום לשוער השלישי, וירד מהמגרש באכזבה מוחצנת. למזלה של החולצה הצהובה, היא נתפרה בגרמניה. אחרת, הוא עוד היה קורע אותה מרוב תסכול. בהתחלה חשבתי לתומי שהוא פשוט לוקח ללב את מצב הביש של קבוצתו. עד שחבר האיר את עיניי ואמר: "עזוב, הוא פשוט ידע שהסקאוט שבא לראות אותו, ואיתו החוזה מעבר לים, כבר הפליג ונעלם".
אז כבר הבנתי: היום זה קודם כל כסף. וזה בסדר. כבר הבנתי שיותר זול להביא שחקן זר ולשלם פחות מס. גם זה בסדר. אבל מה עם הילדים שגדלים כאן?
השבוע יצא לי לביים לפרסומת את כל כוכבי הכדורסל הישראלי – דני אבדיה, ים מדר, תומר גינת ורומן סורקין - לקראת אליפות אירופה. מעבר לזה שהם שחקנים מופלאים – הם פשוט שפעו לב. וכשהמדים של נבחרת ישראל ישבו עליהם בדיוק בצורה הנכונה, אי-אפשר היה שלא להתאהב. ברגעים האלה אתה נזכר למה בכלל התאהבת – לא רק בכדור, אלא באנשים שרצים בשבילו. באמונה. ברגע הקטן שמפעים אומה שלמה.
אז אולי הגיע הזמן להפוך את התמונה. לא לצפות רק מהשחקנים להזיע בשביל המדינה – אלא שהמדינה תזיע קצת בשבילם. אני יודע, משפט קצת גדול על מדינה שלא מחבקת את מה שבאמת חשוב. לחבק אותם כשקשה, לפרגן להם כשקל לקטר, להשקיע בלי ציניות, ולגרום להם לרצות להישאר – לא כי אין להם לאן ללכת, אלא כי פתאום יש להם למה לחזור. כי בסוף, עם כל הדרכונים והחוזים מעבר לים – הבית, תמיד, מנצח בהארכה.
