בעולם שבו אין ליגה שנייה בטורקיה או ענייני מסים כאלו ואחרים, דיא סבע – הכדורגלן הטוב בישראל בעונה שעברה – משחק במכבי חיפה העונה. גם איתו, שחקן של דו-ספרתי בשערים ובישולים, היו חסרים לה לא מעט דברים: אין לה כנפיים ראויות, מרכז הקישור שלה זקוק לשני שחקנים, והסגל שלה משופע בפרטים שעתידם מאחוריהם.
אבל לפחות היה לה אותו, האחד ששמר עליה נורמלית בחלקים נרחבים של העונה הסוערת שעברה עליה וכנראה היה עושה אותו דבר גם בזאת הלא-פשוטה שלפניה. סבע היה על תקן האצבע הכי גדולה שאפשר לתקוע בסכר הכי רעוע, בתקווה שלא ייפרץ.
ספק אם אפילו האצבע של סבע הייתה מספיקה. כעת גם אין אצבע, וכדי שהסכר לא ייפרץ, שמכבי חיפה לא תישטף על-ידי הזרם בעונה הקרובה, היא צריכה בעיקר להאמין באלוהים, כי החל מאתמול נותרו פחות בני אדם להאמין בהם.
סבע הוא עוד שחקן בלתי ניתן להחלפה שמכבי חיפה איבדה בשנים האחרונות. היא לא מצאה עוד עומר אצילי והיא לא מצאה עוד צ'ארון שרי, ולא יהיה לה עוד סבע. ההבדל בין השלושה הוא שסבע עוזב את מכבי חיפה כשהיא בנקודה השבירה ביותר שלה זה קרוב לעשור. לא קבוצה אלופה שפגיעותה טרם הוכחה ואפשר היה לפחות לקוות שתשרוד פרידה משחקנים בפרופיל של אצילי ושרי, אלא אחת מבורדקת שסבע הוא כל מה שהיה לה להתגאות בו.
סבע ומכבי חיפה ניהלו מערכת יחסים מוזרה, טנגו אופורטוניסטי שהכוח המניע שלו היה האהבה לירוק, אבל לאו דווקא לירוק של החולצה. היא העזיבה אותו באופן תמוה, הוא שב אליה באופן מוזר, וכעת הוא עוזב שוב בפתאומיות. מעולם לא הייתה שותפות כה פורה ששני הצדדים התאמצו כל אחד בתורו להפסיק. כוח המשיכה וכוח הריחוק בין הקבוצה לשחקן – חזקים במידה שווה.
מי יהמר על כך שלא ייפגשו שוב בשלישית? הדבר שסבע ומכבי חיפה הכי אוהבים הוא להיפרד אחד מהשנייה, ובשל כך צריך קודם כל להתאחד.
