הסרטונים הקשים של החטופים בעזה, אביתר דוד ורום ברסלבסקי, לא שינו את התוכניות של הערוצים המרכזיים: מהבוקר כבר התחילו בפרומואים לתוכניות הפריים טיים. הזדעזענו מספיק, היה תשעה באב וממשיכים קדימה בכל הכוח. בואו לראות מי יודח ב"האח הגדול", בואו לראות את הוואלס המיוחד של אמיר שורוש ב"רוקדים עם כוכבים". בפרומואים הוסיפו ש"לא תאמינו". באמת לא מאמינים ולא מעכלים את מה שקרה – אבל אין לזה קשר לתוכניות שלכם.
הלב עוד לא התאושש, אבל הטלוויזיה רוצה דבר אחד והוא להסיח את הדעת. גם אם יש שידורי חדשות מהבוקר, הריבועים הקטנים בצד שמבשרים לך שבערב יש עוד פרק של "המרדף" זאת הוכחה ש"ערוצי התבהלה", כפי שהם נקראים בפי יריביהם בערוץ 14, הם בכלל ערוצי ההרגעה. בלי פאניקה ב–21:30. הייתה להם הזדמנות אתמול לנקוט עמדה חד–משמעית, לתת מקום לכאב הלאומי - אבל הם החמיצו בענק. הם המשיכו לטשטש את הכאב ואולי לנסות להדחיק אותו. "הסרטונים האלה פשוט מזעזעים", אמר שורד השבי אלי-ה כהן לקרן מרציאנו, "אזכור את הרעב בשבי לנצח – אי-אפשר לשכוח". הבעיה המרכזית היא, לצערנו, שבהמשך הערב כבר ננסה להתרכז בדברים אחרים. ב–21:30 הוחלט לשכוח מהרעב של החטופים ולשדר ריאליטי ריקודים ומשדר הדחה ב"האח הגדול". צום תשעה באב יצא, אפשר להתקדם ולא לזעוק את זעקתם של החטופים. זה לא קורה בפעם הראשונה. רק אתמול היו מי שכינו את זה "שואה 2025". ההקבלה לשואה נשמעה יותר מפעם אחת באולפנים השונים, אז לא ראוי לעצור לרגע ולחשוב על זה?
העיסוק האובססיבי במה צריך לעשות, איך צריך לעשות ובעיקר מה נתניהו יחליט, מפספס את כל הפואנטה. התגובות בעד ונגד עסקה אוטומטיות. אין הכוונה שהיינו צריכים לראות עוד חדשות בשעה 21:30. ימים כאלה ממחישים את החולשה של הערוצים (בעיקר 12 ו-13. ב"כאן 11" שודרו לאורך המלחמה לא מעט חומרים מעניינים ומעוררי מחשבה) בתחומים שהם לא ריאליטי. היה אפשר לשדר דוקו על המלחמה, ראיון כלשהו עם חטופים ששוחררו, משהו שיזכיר לנו שאנחנו במצב לא נורמלי.
נכון, במהדורות עצמן הייתה התייחסות מכובדת לסרטונים (גם בערוץ 14). ראויה לציון במיוחד הכתבה על ניצולי השואה שצפו בסרטונים, בערוץ 12. אבל אחר כך בא המבחן האמיתי, והתגובה הייתה צורמת.
כשהם רוצים לשדר שקרה משהו גדול באמת – הם יודעים. רק שאתמול הם לא הצליחו. אולי בכלל אי-אפשר להאשים את הטלוויזיה: התחושה היא שאנחנו חיים על טייס אוטומטי. קורה משהו מזעזע שמזכיר לנו שאנחנו במלחמה ויש חטופים בעזה, אנחנו עוצרים את החיים לכמה שעות – ואז דוהרים לעבר המחר. מייאש.
בקטנה
הראיון עם איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, במהדורה המרכזית של ערוץ 12 היה אירוע מיוחד. האישה המרגשת הזו לא חוששת לומר את דעתה – גם כשהיא לא הכי נוחה. כשהיא אומרת שצריך להפסיק את המלחמה ולהחזיר את החטופים, צריך להקשיב לזה טוב. "אם לא מחזירים את החטופים, לא ניצחנו". נקודה.
