בשבוע שעבר תיארתי בעמודים אלה את סרט ההמשך ל"לשחרר את שולי" כהפתעה לטובה: "קומדיה לעיתים דבילית, לעיתים גסה ולעיתים מקסימה". הביקורת הזו תופסת גם לגבי החידוש המדובר ל"אקדח מת מצחוק" מינוס אלמנט ההפתעה. הגרסה החדשה לפרודיות הפרועות על ז'אנר הבלש, שבה ליאם ניסן הרציני באופן מוגזם יורש את מקומו של לזלי נילסן המנוח בתור השוטר הדביל פרנק דרבין, זוכה עכשיו לביקורות חיוביות רבות משני טעמים עיקריים: 1. געגוע לז'אנר, שגסס בקולנוע מאז שנות ה-90 ועבר בשלמותו לטלוויזיה, בעיקר לסדרות סטייל "איש משפחה"; 2. רצון לפרגן לניסן, שבנה את הקריירה שלו על פרסונת "הקשוח/ מיוסר", וכאן מרשה לעצמו לרדת על עצמו ועל הפרסונה.
יש שיוסיפו סיבה שלישית: הסרט ממש מצחיק. ובכן, צחוק הוא עניין סובייקטיבי, אבל אני הייתי מוריד את ה"ממש" ומשנמך ל"פה ושם מצחיק, ובעיקר חמוד". "האקדח מת מצחוק" גרסת 2025 בוים על ידי עקיבא שייפר, אחד משלישיית הקומיקאים היהודים לונלי איילנד שגדלו על הפרודיות של נילסן ויצרו שירים וסרטונים גסים וקורעים מצחוק. "האקדח" אולי לא קורע מצחוק בשום רגע, אבל שייפר יודע את מלאכתו – ליצור פרודיה שבה כל חצי דקה יש בדיחה ויזואלית או מילולית, בין אם גסה ודלוחה (כמו ינשוף שמחרבן על אחד הנבלים) או מתוחכמת יותר, כזו שמעקמת משחק מילים, קלישאה קולנועית וכו'. חלקן צפויות מקילומטרים, אחרות קצת יותר רעננות וחצופות (בעיקר כאלה שקשורות לסצנות סקס מפתיעות בנועזותן לסרט הוליוודי מיינסטרימי). לא מומצא כאן שום גלגל, אבל הסרט בהחלט מגיע ליעד: 90 דקות של פאן סביר בקיץ.
המקום שבו הסרט ראוי לשבחים הוא בזוגיות המוצגת בו בין ניסן בן ה-73 לפמלה אנדרסון בת ה-58. בסרטי "האקדח" המקוריים הופיע נילסן הקשיש לצד פריסילה פרסלי שהייתה בשנות ה-30 לחייה, אז יש התקדמות. אנדרסון וניסן לא סתם מצחיקים, אלא גם נוגעים ללב בזוגיות המבוגרת שלהם על המסך ומחוץ לו, שמזכירה לנו שיש רומנטיקה גם עם קמטים. אז ללכת או לא? אפשר, לא חובה.
