זוכרים שבתחילת השבוע חתמו חוה אלברשטיין, גידי גוב, אסף אמדורסקי, אסתר שמיר, יהלי סובול, חמי רודנר, יעקב גלעד ואחרים על עצומה שחשף רז שכניק ב"ידיעות אחרונות" שקוראת להפסקה מיידית של "הזוועה בעזה", עצירת המלחמה ושחרור החטופים? זוכרים במעורפל? לא זוכרים כי לא שמעתם כי אתם ממילא לא שומעים ברגיל אף אחד מהשמות שהוזכרו?
הגיוני בסך הכל. קחו 20 שנה אחורה, ועצומה כזו מעסיקה את התקשורת ומהדורות החדשות (ואלה זמנים כה רחוקים עד שעצם הצירוף "מהדורות חדשות" נשא בה משמעות) לאורך ימים שלמים. אבל כרגע דבר כזה רושם, סיסמוגרפית, בקושי תזוזה קלה.
ובכל זאת נרשמה תזוזה, שכן עידן עמדי פירסם פוסט שוצף, שבו תקף במילים מכוערות את חותמי העצומה ("מנותקים ומפיצי פייק", "חבורת פריבילגים", "אפסים") והבהיר להם שמי שאיננו הוא אינו רשאי לדעה.
כל כוחותינו שבו בשלום לבסיסיהם – שלא לומר בייסיהם – כמקובל כעת, שכן גם התרבות הישראלית התפצלה לשלל קצוות מובהקים וטהרניים. אם אתם אלברשטיין, גוב או רודנר, אתם פונים, מדברים, מכוונים ושרים לקהל ידוע מראש. מהצד השני ניצב מישהו כמו אייל גולן, שממלא וימשיך למלא את בלומפילד בקהל שהיה ונשאר שלו ושלו בלבד, ויהיה נאמן לו כנגד לא-חשוב-בכלל-מה.
זה לא שונה דרמטית מהשבטיות הפוליטית הסופנית שנוצרה כאן. כפי שלנתניהו, רגב, ביסמוט וכל שאר הקרקס המעופף שלהם לא אכפת לרגע ממני ומשכמותי - שכן לעולם לא אצביע להם - גם לרוב האמנים הישראלים ברור מי קהל היעד המוגדר והידוע מראש שלהם, והם מכוונים בלבדית אליו.
ליאור שליין ואורי משגב יודעים למלא צוותאות במצביעי מרכז-שמאל משבט מסוים מאוד. ישי ריבו ונרקיס מדברים לשבט סמוך, אבל אחר. כך גם פול טראנק והתקווה 6. הסגמנטציה, ההולכת ומסתגרת בגטאות וקהלים חד-ממדיים, מתחדדת עוד ועוד. נדמה שכמעט אף אמן ישראלי כבר לא בונה על עריקים לשורותיו או מחפש מסה שתקפיץ אותו לאולם גדול יותר. המחנאות והבייס שולטים גם כאן, מדברים ושרים אל קבוצות הבית המשוכנעות מראש.
נכון; לא חסרים שמות נטולי שיוך ורחבי ספקטרום - מסנדרסון ועד סחרוף, בערך - אבל חכו; התבטאות בודדת של מי מהם שתתפרש נכון או שלא, וגם הם מסומנים ומשויכים למחנה ספציפי. כי גם תרבותית, ישראל איננה עוד גדולה מסך חלקיה. היא כרגע מעט פחות מסך שבריה.
