פייר, דיא סבע היה יכול להסתפק בפוסט פרידה פחות משתפך ממכבי חיפה ומאוהדיה. אפשר היה, סתם זורק הצעה, לוותר על הניסוח "האוהדים הכי טובים בישראל". זה לא כמו הקידה פלוס נפנוף לשלום של ליאור רפאלוב; שחקן שנתן אהבה וקיבל בחזרה באותה מידה. סבע, איך נגדיר בעדינות, היה ביחסים פחות יציבים עם הקהל.
אחחח, אהבת קהל. מושג חמקמק כל כך. גם 60 שנות להיטים לא יעמדו לך לעזר בשניונת שבה הוא מתפוגג. תשאלו את חווה אלברשטיין ואת עידן עמדי, שאיבדו השבוע – כל אחד מעברו השני של המתרס הפוליטי – אהבת קהל.
סבע, לעומת זאת, לא נמצא פה 60 שנה. הוא גם לא חתם על כלום. ולא הביע דעה. פוסט של אשתו בטיימינג הלא נכון, ימי תחילת המלחמה, זרק אותו למגה סערה. הקאמבק שלו והעזיבה עכשיו מעבירים אותנו שיעור קצר באהבת קהל:
א. אהבת קהל בכדורגל, כמו תחומים אחרים אצלנו, נגועה בפוליטיקה ושאר בישין מרעין באופן ממאיר.
ב. סבע עמל קשה כדי להחזיר את אהבת ההמונים. 16 שערים ו-15 בישולים נדרשו. מעניין כמה להיטים ומנות אסייאתיות מוזרות עם אהרוני, גידי גוב יצטרך כדי להחזיר את אלו שהתהפכו עליו השבוע.
ג. בעונה שעברה, כשלמכבי חיפה היה בור באמצע, היא הייתה מוכנה להעביר את הקהל שלה סדנת חינוך כדי להחזיר את סבע. השנה, אחרי שניצחה במאבק העקרוני, והבור המקצועי רק גדל, היא מוותרת עליו.
ד. "אני הייתי הקטנצ'יק, זה שכולם צוחקים עליו על הגובה", כתב סבע. מי לא אוהב אנדרדוג. סבע כבר הסתבך בגלל פוסט אחד. אבל אם הוא היה נפרד בלי לחשבן, יש מצב שהוא היה מתאר גם את סיפור האנדרדוג האמיתי של השנתיים האחרונות. אתם יודעים, של הערבי-ישראלי שברגע הכי טעון סולק ממכבי חיפה ובתוך שנה, נגד הסיכויים, כבש את אהדת הקהל מחדש.
