בדיון ב"מהדורת היום" (חדשות 12) על דברי ח"כ שמחה רוטמן ("זו טעות קשה לצפות בסרטונים של החטופים וזו טעות קשה לפרסם אותם"), אמר עמית סגל ש"פעם טלוויזיה נמדדה במה שהיא מראה, היום היא נמדדת במה שהיא לא מראה". זאת טענה תמוהה מפי מי שתופס את עצמו כחלק מתיקון העוול נגד מה שהתקשורת "לא הראתה" (מאוסלו ועד ההתנתקות). בכלל, כשה"טלוויזיה נמדדה במה שהיא מראה", היא נמדדה גם ב"מה שהיא לא מראה", שכן מדובר בשני הצדדים של מטבע העריכה. כך היה בעידן של ערוץ אחד ויחיד, כך גם בעידן שבו הכל בטלגרם.
בהקשר הזה, סגל בהחלט מעלה נקודה באומרו שאפשר להתווכח עקרונית עם רוטמן, אבל עד לא כל כך מזמן רוב המדיה חשבה כמוהו בדיוק, ומן הסתם לא האשימה את עצמה ב"אטימות". בניגוד למה שאמרו המגיש עופר חדד והפאנליסטית דפנה ליאל, השינוי לא חל בעיקר בגלל אישור המשפחות: המפנה בחדשות 12 התחולל באפריל 24', כשחמאס שיחרר סרטון של הירש גולדברג-פולין ז"ל ומשפחתו אישרה את השידור. "אנחנו בוחרים לא לשתף פעולה עם הטרור הפסיכולוגי של חמאס", הודיע הכתב גלעד שלמור במהדורה, אבל ההחלטה לא התקבלה בעין יפה והמדיניות התהפכה. סגל שואל, גם את מנהליו, מה נשתנה הלילה הזה.
ובכן, מה שהשתנה הוא שכל הסימפוזיון הזה כבר לא רלוונטי. גם אלה שאומרים "חייבים לשדר" וגם אלה שאומרים "טרור פסיכולוגי" טוחנים מים מלפני שנה, כאילו שבכוחם של הסרטונים לסחרר את המציאות עד כדי שינוי במדיניות. רגע אחרי ההסבר מדוע הסרטון של הירש לא שודר, ניר דבורי אמר ש"אי-אפשר להיות אדישים לסרטון הזה". ובכן, התברר שאפשר, כפי שהיה מול סרטוני חטופים אחרים בשבי או תיעוד רגעי החטיפה שלהם ואפילו בעקבות הרצח של הירש ויתר החטופים במנהרה שאליה התקרבו כוחות צה"ל. המקסימום שיצא מזה הוא אמפתיה ותמיכה בסקרים, כשבינתיים כלום לא התקדם בחזית הזאת עד לבחירת טראמפ. שם לא היה "טרור פסיכולוגי" אלא טרור כתום. וגם אחריו היו סרטונים, תמונות, ראיונות (זוכרים את אלי שרעבי ב"עובדה"?). נו, ו?
למעשה, העלבון מרוטמן והוויכוח עם סגל הוא יותר אקט של מירוק המצפון על שגיאות עריכה קריטיות (גם אם בתום לב), שנעשו בזמנים שאולי עוד ניתן היה להשפיע על מי שצריך. כל זה במקום להיישיר מבט למשפחות ולומר באומץ: המאבק ההרואי שניהלתן הגיע למבוי סתום. הקרבת יקיריכם התרחשה כבר, בין רחובות לא מספיק רועשים למכונת הנרמול של הפריים-טיים. שידור הסרטונים הוא ההגדרה האלמנטרית של "חדשות", אבל זה באמת לא משנה אם עמית סגל נגד וירון אברהם בעד. פשוט מאוחר מדי.
בקטנה
"אני חושב שמגיע לראש הממשלה כפיים על ההחלטה הזאת", אמר ינון מגל לקהל באולפן "הפטריוטים", לאחר שעידכן כי ראש הממשלה החליט "ב-100 אחוז, לא ב-90" לכבוש את כל עזה. מילא התועמלנות המביכה, המתאמצת, השקופה: הרי גם מי שתומך בהחלטה כזאת יודע מה יהיו המחירים האיומים שלה. אז מחיאות כפיים? זאת התגובה לגזר דין מוות?
