לירון דורון-לוי, שבשנת 2024 מונתה למנכ"לית מרכז השלטון המקומי, רק התכוונה לתמוך באישה אחרת בדרכה אל הפסגה. אבל בסופו של דבר, עשור לאחר מכן, היא מצאה את עצמה שוברת תקרות זכוכית כאישה הראשונה שנושאת בתפקיד הבכיר בשלטון המקומי.
"נולדתי וגדלתי בגני תקווה, וכאן אנחנו גם מגדלים את הילדים שלנו", היא מספרת, "כשראיתי שראש העיר הוותיק פורש והסגנית שלו, ליזי דלריצ'ה, מתמודדת על התפקיד, החלטתי לעשות הכל כדי שהיא תיבחר. היא הייתה סגנית ראש עיר מצוינת וידעתי שהיא יכולה לעשות את זה. תוך כדי שעבדתי בהייטק התגייסתי וגייסתי את כל מי שיכולתי כדי לייצר עבורה קמפיין ולהיות חלק ממערך הבחירות שלה".
ואז מגיע הטוויסט בעלילה. בחודש אוגוסט 2024, יום לפני סגירת הרשימות, מציעים לדורון-לוי להצטרף לרשימה, ומרגיעים אותה: "את במקום לא ריאלי, המקום השישי ברשימה, ואין מצב שתיכנסי". אבל היא נכנסה, ולאט-לאט הבינה עד כמה לשלטון המקומי יש השפעה על החיים שלנו.
"זה היה בדיוק בחופשת הלידה האחרונה שלי", היא משחזרת, "חשבתי לעצמי: אוקיי, אגיע רק לישיבות מועצה, וזהו. אחרי זה אמרתי: אוקיי, רק אקים מערך מתנדבים, וזהו. כאן החלטתי לעשות סוויץ' לכיוון המגזר הציבורי, כי אלה החיים שלנו וכי הבנתי שאני רוצה להיות שם. וכשנתקלתי במשרה של החלפה לחופשת לידה במרכז השלטון המקומי, הגשתי מועמדות".
מאז, במהלך תשע שנים, היא התקדמה מתפקיד לתפקיד, עד שלפני שנה ושלושה חודשים התיישבה בכיסא הבכיר ביותר. זה קרה בתקופה שבה השלטון המקומי ניצב בפני אתגרים אדירים שישראל לא ידעה כמותם, ושכללה טיפול באזרחים במצבי חירום מתמשכים. "בשנים האחרונות, מאז הקורונה, ראינו את השלטון המקומי ניצב בחזית ובעורף כמי שמנהל את המערכה. הסיבה היא בעיקר ההימצאות שלו בשטח והתפיסה של השלטון המקומי שהוא משרת את כל תושבי הרשות באשר הם, ומהווה כתובת עבורם בכל תחומי החיים. אבל לא פחות חשוב, עושה את זה בהתאמה לשטח, כאשר הניהול מעניק לכל רשות את מה שהיא צריכה ממקום של הקשבה ובניית יחסי אמון בין התושבים לבין הרשות", היא מסבירה את ההתנהלות שהביאה לכך ש-40 אחוז מהאזרחים סבורים שתפקוד הרשויות המקומיות בזמן המלחמה הוא טוב ויעיל מזה של הממשלה, ו-60 אחוז מהציבור תומכים בביזור סמכויות לרשויות לאחר המלחמה.
ועדיין, הצפון לא מקבל את הדרוש לו כדי להשתקם.
"למרות האסון הכבד בדרום, הצפון דורש תהליך שיקום הרבה יותר עמוק כיוון שמראש הוא הוזנח במשך עשרות שנים. המצב הסוציו-אקונומי הנמוך, התשתיות החסרות, היעדר האוכלוסייה הצעירה – כל אלה הן לא גזירות גורל שנחתו על הצפון, אלא תוצאה של הזנחה פושעת", היא אומרת, "הממשלה לא עשתה מה שצריך כדי לשנות את המצב. איפה מתקני ספורט? איפה שירותים לאזרח? איפה רפואה זמינה ומתקדמת? אנשים שפונו מהצפון ועברו להתגורר במרכז לא רוצים לחזור כי הם הבינו שבבתי החולים במרכז הם מקבלים שירותים ראויים, ולא צריך לנסוע שעה וחצי בשביל לבצע בדיקת MRI. מה שיעשה את השינוי זה לא להביא חברות הייטק לצפון, שזה מבורך בפני עצמו, אבל זה לשים פלסטר על שבר. מה שהמדינה חייבת לעשות זה להעניק הטבות מס מאוד גדולות כדי שיגיעו לצפון צעירים חדורי מטרה".
היא בת 46, מתגוררת כאמור בגני תקווה, נשואה ליניב, הייטקיסט, והם הורים לשלושה ילדים בגילים 10 עד 17. "בשנה הבאה אני מגייסת בת שרוצה להיות טייסת, ואני מאחלת לה לגעת בשמיים", אומרת דורון-לוי בהתרגשות, ובאותה נשימה מודה שיש עוד הרבה מה לעשות כדי לייצר את אותו שוויון מיוחל בין נשים לגברים במוקדי קבלת ההחלטות. כן, גם היא זוכרת בכל יום שבו היא מתיישבת בכיסא המנכ"לית שמתוך 259 רשויות מקומיות, רק ב-15 יש אישה שעומדת בראש.
"שמרנו על הכוח שלנו מהקדנציה הקודמת, אבל לא גדלנו. מה שצריך לעשות כדי לגדול זה לשנות גם את האופן שבו נשים מתנהלות. איך זה יכול להיות שבכל בית ספר שבו יש בוועדי ההורים 90 אחוז נשים, בסוף יו"ר הנהגת ההורים הוא גבר?" היא קובלת, "ואני לא מלינה על הגברים. הפנייה שלי היא לנשים. אני חושבת שמשהו משתבש אצלנו בהערכה העצמית מיד אחרי הלידה הראשונה".
תסבירי.
"כל המחקרים מראים שעד האירוע הזה, חופשת הלידה הראשונה, הנתונים מאוד חד-משמעיים לטובת הנשים. אנחנו מסיימות תיכון עם ציונים יותר טובים, בצה"ל יש מספרי שיא של קצינות, יש יותר מסיימות תואר שני מאשר מסיימים. אבל בחופשת הלידה הראשונה אנחנו לוקחות צעד לאחור, וזה ביולוגי לחלוטין. מה שחשוב להסביר לנשים שזה שאת עכשיו לא ישנה בלילות, מיניקה, מרוחה כולך והזיכרון נעלם, זה לא אומר שלא תחזרי לעצמך בתוך כמה חודשים. אבל לא אומרים לנו את זה. יש קורס הכנה ללידה - אבל אין הנחיות איך לטפל בעצמך אחרי הלידה. אז מה קורה? נשים מאבדות ביטחון. שואלות את עצמן איך בכלל יחזרו ככה לעבודה, לנהל ולהתמודד על תפקידים, ויחד עם יוקר המחיה ועם זה שאנחנו מתחילות ללדת מאוחר, אנחנו שואלות את עצמנו אם בכלל להביא מטפלת ולחזור לעבוד במצב הזה, או פשוט לעשות עוד ילד ולהישאר עם שניהם בבית. בדיוק כאן מתחילים להיווצר הפערים בין הגברים לנשים בשוק העבודה".
אנחנו מדברות על זה שנים.
"נכון. וגם אם בן הזוג שלך הוא השותף האידיאלי, במצב הזה הוא ממשיך לטוס קדימה, ומגיע השלב שבו את גם אומרת לעצמך, 'טוב, הוא הרי מרוויח הרבה יותר', אז את בכלל מוותרת, נשארת בבית, נכנסת לכל קבוצות הווטסאפ של הגן, של הגינה, של הג'ימבורי ושל החוגים, כל זה תופס חמש שנים מהחיים שלך – והנה הפער האדיר בין נשים לגברים. הוא לא ביכולות, אלא באיך שאנחנו תופסות את עצמנו ואת היכולות שלנו".
