בעוד שלושה חודשים, ב-4 בנובמבר 1995, תציין ישראל 30 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. רבין נרצח על ידי הטרוריסט היהודי יגאל עמיר, צעיר קנאי שהפנים את הדרשות והקריאות של ראשי המחנה המשיחי-כהניסטי לסלק בכוח את רבין מראשות הממשלה, גם אם הדבר יחייב את סילוקו מהחיים. אווירת השנאה נגד רבין עלתה אז על כל מה שידע הציבור היהודי בישראל. ימים ספורים לפני הרצח ערכו מתנגדי ממשלת רבין הפגנת ענק משלהם בכיכר ציון בירושלים, שבה נישאו שלטים וכרזות שאי-אפשר היה לפרשן אחרת מאיומי נקמה ישירים על חייו של ראש הממשלה. על המרפסת המשקיפה על הכיכר ניצב בין השאר ראש האופוזיציה בנימין נתניהו, ובשידורי טלוויזיה התגאה אחד המפגינים האלימים בהצלחתו להגיע עד לפגוש של מכוניתו המשוריינת של ראש הממשלה והוסיף, "אנחנו יכולים להגיע גם עד רבין". שמו איתמר בן גביר, כיום השר לביטחון לאומי.
רבין לא הותיר אחריו צוואה כתובה - הוא לא האמין שיהודי יכוון אליו את קנה האקדח. עשייתו ומנהיגותו הן הירושות שלו, של כולנו. בתחום המדיני זו החתירה הבלתי נלאית להסכם שלום ונורמליזציה מלאה עם הרשות הפלסטינית, כמייצגת העם הפלסטיני – המשך טבעי להסכמי אוסלו על גלגוליהם. היו לרבין חילופי דברים קשים, צעקניים, עם יאסר ערפאת, ושניהם השמיעו לא מעט איומים זה נגד זה. אחר כך השכילו שניהם לחפש ולמצוא פשרות כואבות לשני הצדדים. מבחינת רבין, העיקר היה לא לשבור את הכלים ולהתמיד בתהליך ההשלמה בין העמים. המסר הזה נכון במיוחד היום. הרשות הפלסטינית, על כל חולשותיה, התחמקויותיה ושחיתותה, היא הפרטנר לשיח של פיוס והשלמה של ישראל – והיא הריבון המוכר ברצועת עזה. אבו-מאזן, שהחליף את ערפאת, ממשיך לשלול מכל וכל את הלגיטימיות של חמאס לדבר בשמו של העם הפלסטיני. הטענה שאין הבדל בין פת"ח לחמאס מופרכת, שקרית ומנוגדת למורשת רבין.
בתחום הכלכלי הצטיינה ממשלת רבין בהשקעות ציבוריות גדולות, משנות מציאות, בחינוך, בבריאות, ברווחה ובתשתיות, והכל בלי פריצה תקציבית. רבין היה קשוב גם לכל מגזרי המשק והחברה וגם לכלכלנים מקצועיים במשרדי הממשלה. הוא לא קיבל אף החלטה כלכלית-תקציבית בלי לשקול לעומק את השלכותיה ובלי להיוועץ ברבים. למרות גלי הפיגועים הנוראיים, המשק הישראלי בשנות רבין צמח והתעצם, היצוא עלה, הסכמי סחר נחתמו עם שורה של מדינות והשקעות החוץ זינקו. רבין הוא שהוביל את השינוי המהפכני בפניה הכלכליים של ישראל.
בתחום המנהיגותי, המורשת של רבין חדה ובלתי-מעורערת: הנהגה לאומית נבחנת הן בנכונות להוביל מדיניות שאינה פופולרית על חלק ניכר מהבוחרים אך טובה ונכונה למדינת ישראל, והן בלקיחת אחריות אישית על מעידות, טעויות וכישלונות.
ולבסוף, מיליוני הישראלים מכל שדרות העם שבאו לפני 30 שנה לכנסת לחלוק כבוד אחרון לראש הממשלה הנרצח, כמו גם ראשי עשרות מדינות שהגיעו להלווייתו בירושלים העידו על הצלחתו האדירה של הרעיון הציוני ומדינת ישראל הציונית. המורשת הערכית והמוסרית הזו נרמסת ברגל גסה על יד קואליציית נתניהו.
האם מה שהתקלקל מאז ניתן עדיין לתקן? הנה סוגיה שראוי לדון בה בשלושת החודשים הקרובים.
