בועז קראוזר (30) עבר פעם ב"כוכב נולד", אבל אני הגעתי אליו רק בחודש האחרון, ומאז קצת התאהבתי בו. קראוזר עושה את המוזיקה שאני מצפה לקבל מיוצרים צעירים יחסית: מרעננת, אבל גם נשענת על אבות מזון מוזיקליים מזינים בעלי שורשים עמוקים. במקרה זה אלה הם יוני רכטר, גידי גוב, שלמה יידוב וגם קצת שלומי שבן.
יש מאחוריו שני אלבומים – הראשון, שנשא את שמו, מ-2021, ו"מצב ביניים", מ-2023 – ואם טרם הגעתם אליהם, מומלץ להתחיל את היכרותכם עם קראוזר דווקא עם "קונצרט", המיני-אלבום המוצלח שלו שיצא לאחרונה. הוא כולל רק חמישה קטעים, אבל ההקלטה מהופעה במרכז ענב בתל-אביב, שנותנת מקום לפסנתר של קראוזר ולרביעיית המיתרים המלווה, מיטיבה להציג את תעודת הזהות המוזיקלית שלו.
"אולי תבואי" הפותח היה יכול להרגיש בבית באלבום הבכורה של גוב מסוף שנות ה-70 (שרכטר הפיק), בטח כשקראוזר שר באופן נטול מאמץ שורות כמו "וזה לא שיש בי לחץ/ וגם לא כל כך כואב/ החיים עצמם בסדר/ כבר לא שוברים לי את הלב" – ונותן לפסנתר להשלים את הרווחים שבין המילים. ב"הבחור הכי יפה בתל-אביב" הוא מזכיר קצת את האופן שבו שבן כתב בראשית המילניום על יחסים בין המינים ("פתאום/ היא מתקשרת/ אל הבחור הכי רפה בתל-אביב"), וגם את "אלינור ריגבי" של הביטלס.
"קר בידיים" הנועל ממשיך את הקו הרומנטי ("זה הזכיר לי סיפור ששמעתי מזמן/ לב שבור של אחד שעד היום לא תוקן") והדואט שבין החצוצרה לפסנתר מעניק לשיר ארומה של סרט צרפתי ישן. ואחרי שתסיימו עם "קונצרט", רוצו לשמוע את "נער שב מן הצבא", שקראוזר שר בתחילת דרכו לזכר יואב קנת ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים.
