אילה מידן מעולם לא חשבה ללכת בדרכה של סבתה, אגדת המחול רנה שינפלד, וגם לא בדרכו של אביה, איש התקשורת קובי מידן. מידן (28) למדה בכלל עבודה סוציאלית, אבל גם איירה, ועכשיו היא מצטרפת לחברתה, הכוריאוגרפית והרקדנית ניה בינגי, במופע המחול "לדמיין מחדש" שיועלה ביום שישי הבא (15.8) במסגרת פסטיבל תל-אביב דאנס למחול עכשווי (מרכז סוזן דלל בתל-אביב, החל מהערב). יצירתן של מידן ובינגי מפגישה בין ריקוד פלמנקו לעבודת ציור.
"העבודה נולדה מתסכול, מכעס, מצער גדול שלי על המציאות ועל חוסר הצדק שאני רואה סביבי, ומתוך רצון לפרוץ גבולות באמנות", אומרת מידן.
איך את מתמודדת בדרך כלל עם המציאות שמסביב?
"אני אקטיביסטית פוליטית, פעילה בהפגנות, חברה בקהילות שמתנגדות למה שקורה כאן. ניה ואני התחלנו את העבודה לפני 7 באוקטובר, ומאז היא השתנתה. כשהרעיון של העבודה נולד, יכולנו לדמיין מציאות אחרת. מה שקורה כאן עכשיו לא מניח לנו לדמיין את מה שדמיינו פעם".
שותפתה בינגי גרה בספרד ובישראל ויוצרת מחול בהשראת הפלמנקו. במופע החדש היא רוקדת מול מקרן שיקופיות. "נוצר דואט ביני לבין כתם דיו, שמטעין אותי או מכסה עליי", היא אומרת. "המקרן נותן אין-סוף אפשרויות אמנותיות'".
חלק מהחזרות התקיימו בסטודיו של רנה שינפלד, סבתה של מידן מצד אמה תמר. "סבתא שלי ואבא שלי הם השראה עבורי", אומרת מידן. "סבתא היא ההשראה הכי גדולה: בת 86, ועדיין רוקדת. אני לא רקדנית, אבל מגיל צעיר הייתי מאחורי הקלעים של עולם המחול, והוא קסם לי מאוד. עם זאת, בחרתי בדרך אחרת, ואני שלמה איתה. סבתא מלווה אותנו בחזרות, וזה מרגש ומחזיר אותי לילדות שלי".
לאביך יש קשר לעשייה שלך?
"יש קשר בין העבודה הסוציאלית שלמדתי לבין העיסוק של אבא. הפרקטיקה שלו מבוססת על שיח וקשב, וזה בהחלט עבר אליי. אם הייתי עוסקת בתקשורת, הייתי רוצה לעסוק בדברים דומים. הוא מחזיק קול יוצא דופן, תרבותי ושפוי. הלוואי על כולם את מה שיש בו"
