בניגוד למה שאולי נדמה, ודאי בעקבות התגובה הירודה לעצומת האמנים נגד המשך המלחמה ("מנותקים", "פריבילגים", "אפסים"), עידן עמדי לא מאוהב בדימוי "הלוחם של המדינה" ובהון הסימבולי שהצטבר אצלו בעקבותיו. להפך: הן מהאלבום האחרון והחשוף שלו, "סופרמן", והן מהסרט עליו אמש בקשת, עולה קונפליקט פנימי שלא נותן לעמדי מנוח ואף מייסר אותו. "לא מתכוון להיות הפצוע האנגלי כל חיי", הוא אומר למנהל/חבר שלו שמטיל עליו אחריות לכך שהחברה הישראלית תזכור את פצועי המלחמה. ברגע אחר הוא אף מתייחס לקונצנזוס שהתגבש סביבו במיינסטרים בתור "בית סוהר". בנוסף מתברר שקיווה כי הסירוב להשיא משואה יעניק לו ניחוח אנטי-ממסדי. גם זה לא הלך.
הפער הזה, בין עמדי הפצוע בגופו והדואב בנפשו לבין הסמל זקוף הקומה שהוא "עידן עמדי", נמצא בלב הדוקו שביים רובי אלמליח, שתיעד אותו מאז שנודע על פציעתו ועד לתמונת הניצחון כביכול: החזרה למקום שבזכותו עמדי באמת רוצה להיזכר, כלומר הבמה והמוזיקה. ובעוד שהוא מדבר במשורה ובתמציתיות על נושאים חשובים כמו כאב, טראומה, אשמה ופחד מוות, הרגעים המעניינים בסרט הם אלה שבהם ניכר שאפילו הכתפיים החסונות להפליא שלו מאיימות לקרוס תחת משקל המותג.
מנגד ברור שאין לעמדי את הרצון – ואולי את היכולת – להתנער מהמשא. מי שלא רוצה להיות "עידן עמדי" לא מככב בסרט בפריים טיים של הערוץ הכי נצפה, שנייה אחרי שהודיע על הופעה בפארק הירקון. הוא גם לא מגיב באגרסיביות לעצומה, שספק אם הייתה מעסיקה ככה את התקשורת בלעדיו. עמדי כמובן הרוויח ביושר, כישרון וזיעה כל טיפת קרדיט. זכותו המלאה לבקר את גידי גוב וחוה אלברשטיין, גם תוך הישענות כבדה על הרזומה הצבאי שלו. אלא שאז עוד יותר מסובך להבין את הדיסוננס שהוא חווה, על פי הודאתו, עם היותו "הפצוע האנגלי" והציפיות האינסופיות ממנו בשל כך.
ואולי בעצם עמדי הוא אכן מטאפורה בסיפור גדול יותר: בן לאבא שנפצע בעצמו עולה על המדים ולמרות כל מה שעשה מחוץ לשדה הקרב, הוא מתקשה להוריד אותם גם אחרי שחזר הביתה – פעם בגלל דרישת הקהל ופעם כי הוא עדיין מחפש זהות. נדמה שבדיוק על אנשים כמוהו, מרשימים ומורכבים, כתב הסופר סקוט פ. פיצג'ראלד: "הראו לי גיבור ואכתוב לכם טרגדיה".
