הבלתי נספרים / יום למחרת ההכרזה של "גורם בכיר", לפיה ראש הממשלה החליט לכבוש את עזה "ואם לרמטכ"ל יש בעיה – שיתפטר", התכנסה "ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל" בראשות ח"כ אלעזר שטרן כדי לדון בנושא ריבוי מקרי האובדנות בצבא. במדינה חפצת חיים או לפחות שעושה הכל כדי לשמור עליהם, הקשר בין ההחלטה להחריף את המלחמה אחרי שנתיים לבין מה שעלה מהדיון היה אמור לצלצל בכל הפעמונים. בכל זאת, לוחמים שלא מתים בגלל הקרב עצמו אלא כי הקרב לא עוזב אותם, בהחלט עונים על ההגדרה של "בעיה" לקראת משימה שמצריכה עוד כוחות, למרות שכבר אין מאיפה לגרד.
אבל הדברים שאמר ובעיקר מה שלא אמר ראש מטה אגף כוח אדם, תא"ל אמיר ודמני, חלפו כמו דרדר ברוח. את נתוני האובדנות בצה"ל לשנת 2025 הוא חשף כמי שכפאו שד. לשאלותיהן הענייניות והחשובות של הח"כיות קטי שטרית, אורית פרקש-הכהן וקארין אלהרר הוא השיב כמו מורה עצבני, שלא מבין למה התלמידות לא יכולות להמתין לסוף השיעור. מהשאלה מדוע הוא לא מוסר כמה מקרי אובדנות נמצאים בחקירה, כדי להבין אם הם שייכים לתופעה, הוא התחמק. וכל האוויר יצא מהבלון כשהתברר, די מהר, שהדיווח שלו כולל רק חיילים בשירות פעיל (סדיר ומילואים). את אלה ששוחררו ושלחו יד בנפשם, אפילו זמן קצר אחרי שעברו מה שעברו, לא סופרים. מצד שני, מה חדש? גם בחייהם נשמע שהם לא נספרו.
אבל המשפט הכי מטריד בדיון הגיע דווקא מהצד שכביכול דורש שינוי. "אנחנו לא יכולים למנוע טראומות", סיכם היו"ר שטרן את המפגש, "אבל אנחנו יכולים להבטיח שלא ננטוש אף אחד להתמודד לבד". הנה הסיפור כולו: התפיסה המעוותת לפיה הטראומה שנגרמת עקב שירות צבאי היא גזירת גורל ולכן נותר לבדוק איך מטפלים בה, במקום לתהות האם נעשה הכל כדי למנוע אותה. שטרן, אלוף במיל' ואף ראש אכ"א לשעבר, יכול להסיר אחריות מהיכולת "למנוע טראומות", אבל האמת היא שאומה שלא שוברת את הראש לילה ויום איך לעשות את זה מבלי לפגוע בביטחון – ממש כמו שנוהגת ישראל בשנתיים האחרונות – לא יכולה להבטיח ש"לא ננטוש אף אחד להתמודד לבד". בעצם, כמו עם החטופים, להבטיח תמיד אפשר. לקיים זה כבר משהו אחר.
שבויים ב(עוד) קונספציה / בדיון השתתפה נטע דגן, אחותו התאומה של רס"ן (במיל') אסף דגן ז"ל, נווט קרב שהתאבד באוקטובר 2024 והוא בן 38 בלבד. היא סיפרה על אדם משכמו ומעלה, שהלך והידרדר תקופה ארוכה לפני המלחמה, אך סירב להפצרות משפחתו שיפנה לקבל טיפול. במשך תקופה שבה הפגין ניתוק, רגישות לאורות ולרעשים ועוד סממנים אחרים של פוסט-טראומה, המשיך לעלות על מטוס. אמו, מירי דגן, שלחה מאות פניות, לכל מי שאפשר, על מנת ליזום פעולה לאור מצבו של בנה. המערכת לא הבינה ובמידה רבה לא רצתה להבין. "תקצר היריעה מלספר איך קיבלו בטייסת את ההתערבות שלי", סיפרה לי מירי השבוע, "דחו אותי על הסף, ביקשו שלא אהיה בקשר כי זה לא ענייני".
בסוף, אחרי שהאם לא הרפתה, נקבע שאסף לא יטוס אך הוא המשיך בשירות מילואים בתפקיד אחר, למרות שהכתובות נמרחו על הקיר והן היו בגודל של F-35. הוא גם היה בדרכו למילואים, כשהחליט שאינו יכול עוד. למרות הוכחות שהוא לא סתם שוטט מחוץ לביתו, אסף לא הוכר כחלל צה"ל, ורק לאחר מאבק משפטי נקבע שייקבר בטקס צבאי בחלקה אזרחית.
"לא באתי להפנות אצבע מאשימה", אמרה האחות נטע בהתרגשות ניכרת, "אלא שתקשיבו וכדי שנוכל ללמוד מהמקרה של אסף. אני מבקשת מהמערכת לעשות את הכל כדי לאתר את מי שלא מבקש עזרה ולהקצות את כל המשאבים לטיפול. שינוי התודעה והכרה ממסדית יכולים להציל חיים".
האם, מירי, הרבה פחות ממלכתית. "כולם", היא אומרת ומתכוונת לכלל המערכת הצבאית והאזרחית, "שבויים באותה קונספציה: אם הפוסט-טראומטיים לא מגיעים לטיפול ביוזמתם, מרצונם, לא מטפלים בהם, לא עוקבים אחריהם, לא קשובים לבני משפחה שמתריעים. כך הם נותנים את ברכת הדרך הבטוחה והוודאית להתאבדותם".
לדבריה, את החלל של הסיוע ממלאים גורמים אפלים שמנצלים את מצב הבלתי מאובחנים. "הם נתקלים בכל מיני נוכלים שמנצלים אותם, משוטטים ברחובות, מתמכרים לסמים והימורים", היא אומרת, "הם שקופים, לא נראים ולא נשמעים. הדרך היחידה שבה הם מפסיקים את הסבל היא התאבדות. והבדיחה היא שכל העמותות, צה"ל, משרד הבריאות וכל מי שיש לו נגיעה לנושא מבקשים מאיתנו להודיע, להתריע, לספר, להזהיר. ואז כשפונים אליהם הם כאילו 'חסרי אונים ולא יכולים לעזור אם הנפגע לא מגיע בעצמו'. כל התאבדות על הרקע הזה היא מחדל".
עזרה בדרך / ועד שהמערכת תדע להציע עזרה לנפגעים שלא רוצים או מסוגלים לבקש אותה (ריאלי), ובטח עד שישראל תהיה מדינה שמאמינה באחריותה קודם כל למנוע טראומות (פחות), אין אלא לחזור ולכתוב: במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו כמה זה חשוב. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, בקו הסיוע של עמותת נט"ל במספר 3362. קו הסיוע "נפש אחת", המיועד למשרתי צה"ל, זמין 24/7 בטלפון 8944*.
בשלוש מילים / גיהינום עלי אדמות.
משפט בשבוע / "כמו שחמאס יורה טיל ואני נכנס למרחב מוגן כדי לא להיפגע, גם כשהוא יורה טיל פסיכולוגי אני לא מתנדב לתת לו להיכנס לעיניים וללב ולפגוע בי" (ח"כ שמחה רוטמן מוכיח שעדיף שיתרכז בריסוק הדמוקרטיה ולא באנלוגיות - לפחות באחד מהשניים מהם הוא מצטיין)
שילה בציבור / "כמו שאני רואה את זה", כתבה המוזיקאית שילה פרבר בפייסבוק, "העצומה שעליה חתמתי נועדה להגן על חיילי צה"ל מפני ממשלה מושחתת וצינית שמנצלת לרעה את ליבם הטוב והאמיץ במלחמה שהם עלולים להישאר בה לנצח פיזית או נפשית". בד"כ מספיקים השירים הנהדרים של אחת היוצרות הכי מקוריות ברוק הישראלי ב־ 20 השנים האחרונות )כולל אלבום הבכורה המופתי, "תתנהגי יפה"( כדי להמליץ על הופעה שלה, שתיערך ב־ 13.8 בלבונטין 7 בת"א. הדברים הללו, מפי אמנית שהיא הכל מלבד "פריבילגית", הם רק הבונוס.
