בחדר ישיבות מרווח בתל-אביב, שבו עד לא מזמן ניהלו סטרטאפיסטים מו"מ עם קרנות הון סיכון, נשמעת עכשיו נשימה רגועה של חיילים שיושבים בו בעיניים עצומות. במקום שקפים עם תחזיות רווח, מוקרן מולם סרטון הדרכה של מיינדפולנס. חלל העבודה היפה והמודרני הפך לזירה של החלמה, מרחב טיפולי לפצועים שפצעיהם אינם נראים לעין. לא רחוק משם, בחדר אחר, נשמעים קולות של אימון איגרוף. אלה לוחמים שחזרו משדה הקרב של עזה, נושאים איתם את החוויות הקשות שחוו שם. כאן, במרחב שכולו חמלה, הם מתמודדים עם פוסט-הטראומה שממנה הם סובלים. בועטים, צועקים, נושמים. שותקים.
"איגרוף הוא אחת הפעילויות האהובות על המטופלים", מספרת מפקדת המרפאה הצבאית המיוחדת הזו, רס"ן שני ריינשרייבר. "מעביר אותה מטפל שמומחה באמנויות לחימה. לצערנו התפרצויות כעס הן אחד הסימפטומים המרכזיים של הפרעה פוסט-טראומטית, אז עושים בקבוצה הרבה עבודה של הוצאת אגרסיות. זה מאוד עוזר לשחרר את המטענים".
3 צפייה בגלריה
(מפקד היחידה לטיפול בתגובות קרב, סא"ל עוזי בכור, מפקדת מרפאת "תעצומות", רס"ן שני ריינשרייבר וקב"ן פיקוד הדרום, רס"ן קרן פופוביץ. "ברוב המקרים המחשבות האובדניות עולות כבר בשטח" | צילום: ריאן פרויס)
כאן מבקש צה"ל להחזיר לחיים את הלוחמים שנפשם נפגעה באורח הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה. כשהם לא חובטים בשקים, המטופלים כאן נעים בין סדנת ניהול כעסים, קיר טיפוס, יוגה, שיווי משקל ותקשורת. בקרוב ייפתח כאן מכון כושר. "יש גם קבוצה שמדברת על שימוש בחומרים", מספרת רס"ן ריינשרייבר. "אנחנו יכולים להתעלם מהתופעה הזו, אבל מבינים שזו תהיה טעות".
במקרים קיצוניים זה מסתיים במוות. מאז תחילת יולי התאבדו שבעה חיילים, בהם שלושה לוחמים בשירות סדיר, אחד בשירות מילואים פעיל ועוד שלושה שהשתחררו משירות כזה. לפני שבועיים התאבד בביתו רועי וסרשטיין ז"ל, חובש קרבי במילואים בחטיבה 401, שנחשף למראות קשים. "הוא שב הביתה, אך שדה הקרב נשאר איתו", סיפרה אמו. "הייתי בטוחה שלצבא יש מנגנון שעוטף ומסייע, אבל זה לא קרה".
שלושה ימים קודם לכן שם קץ לחייו רס"ר אריאל מאיר טמן ז"ל, נשוי ואב לארבעה ילדים, ששירת ברבנות הצבאית ועסק בזיהוי חללים בעת המלחמה. דניאל אדרי, שאיבד שני חברים בנובה, ושירת במילואים כנהג בלבנון ובעזה, נטל את נפשו אחרי חודשים ארוכים של סבל. "ראיתי את זה מגיע", זעמה אמו. "זה גיהינום עד שמקבלים הכרה". השבוע הפגינו לוחמים פוסט-טראומתיים והלומי מפגינים מחוץ לשער בגין בקריה: "חייבים לעצור את המתאבד הבא. הפסקנו להתבייש. הטיפול של צה"ל, משרד הביטחון והמדינה חייב להשתפר".
הסכנה: שחיקה
בתחילת השבוע חשף אגף כוח אדם את אחד הנתונים השמורים ביותר בצה"ל: מאז 1 בינואר 2025 התאבדו 16 חיילים, מתוכם שמונה חיילי סדיר, שבעה משרתי מילואים ומשרת קבע אחד. במהלך השנה הקודמת כולה התאבדו 21 חיילים, וב-2023 – 17. אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש טוענים כי המספרים בפועל גבוהים יותר, משום שלא כל המקרים מדווחים.
אבל אובדנות היא רק קצה הקרחון של מי שסובלים ממצוקה נפשית. מאז תחילת המלחמה נקלטו באגף השיקום כ-10,000 מתמודדי נפש, חלקם במצב קשה ביותר. מנתונים שפירסם צה"ל עולה כי אלפי חיילים הפסיקו לשרת בתפקידי לחימה בשל מצוקה נפשית. המספרים האלה חושפים את הפצע הפעור בלב המערכת הצבאית, שנדרשת כעת להתמודד עם המגפה השקטה: לא של פציעות פיזיות, הנפוצות אף הן אלא של נשמות חבולות.
מדובר במשבר לאומי חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו, שתוצאותיו ילוו את ישראל וישפיעו עליה עוד שנים קדימה. לפי משרד הביטחון, במהלך המלחמה יותר מ-9,000 חיילים ביקשו הכרה בפגיעה נפשית, מתוכם 3,769 כבר הוכרו כפוסט-טראומטיים. המספרים האלה מציפים צורך דחוף בתוספת אנשי מקצוע ובדרכים מערכתיות למניעה, זיהוי ולטיפול בנפגעים.
"אנחנו נמצאים במלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל שמשפיעה על כל מי שלוקח בה חלק", אומרת קצינת בריאות הנפש של פיקוד דרום, רס"ן קרן פופוביץ. "אנחנו פועלים מול המפקדים בכל מה שקשור להכנות המנטליות של הכוחות לקראת כניסה למשימה נוספת, וגם כמובן ביציאה מהמשימה, כי עיבוד חוויות הלחימה מפתח את החוסן גם של הלוחמים וגם של המפקדים. באירועים חריגים נכנסים קב"נים לתוך שטח הלחימה ומטפלים כבר במהלך האירוע".
מה האתגר המשמעותי שמעסיק אתכם כיום?
"אנחנו רואים בעיקר התמודדות עם שחיקה, ולכן משקיעים משאבים רבים בכל מה שקשור בתחום החוסן והעיבודים. השחיקה הזו יכולה להתבטא במגוון רחב של סימפטומים, מתחושת סטרס, עד לקושי לחזור ולהילחם. הרבה פעמים, בעיקר אצל אנשי מילואים, השחיקה באה לידי ביטוי בקושי במעברים – רגע אחד אני בבית עם המשפחה ורגע יוצא למשימה נוספת. אבל צריך כמובן לומר גם שלצד השחיקה והקשיים האחרים, אנחנו רואים הרבה מאוד לוחמים שמוצאים משמעות בביצוע המשימה".
מה לגבי העלייה בהתאבדויות ובניסיונות האובדניים? איפה פיספסתם את המקרים האלה?
"המקרים האחרונים נמצאים תחת חקירה. כל מקרה מתוחקר ונלמד לעומק. התמונה לא ורודה. ברור שאנחנו מתמודדים ועוד נתמודד בשנים הקרובות עם הקשיים, ואין ספק שתהיה עלייה במספר הפונים לעזרה – כבר עכשיו אנחנו רואים אותה.
"מערך בריאות הנפש של צה"ל מתאים את עצמו כל הזמן למציאות המשתנה בשטח. היום יש קב"ן אורגני לכל חטיבה בצה"ל שעובד בצמוד למפקדים, ברמה של הכנות מנטליות והתמודדות עם אירועים חריגים. לקב"ן החטיבה יש קב"נים במילואים שכפופים אליו, אנשי מקצוע מדהימים ומסורים שמגיעים עד רמת הגדוד. בכל תרחיש יש קב"נים לתגבור במספרים מאוד מרשימים. אנחנו נמצאים שם, בחזית, בדיוק על מנת לתת ללוחמים את המענה הזה".
זה טוב ויפה ברמת התיאוריה. אבל כשחייל מבקש עזרה והמפקד שלו מנפנף אותו, או גרוע מכך – מאיים עליו שידיח אותו מלחימה או יזרוק אותו לכלא, זו בעיה.
"כמי שמכירים את החיילים שלהם הכי טוב, המפקדים עוברים הכשרות ממוקדות לזיהוי סימני מצוקה. אנחנו נותנים להם את הכלים גם לזהות וגם לתת מענה ראשוני בשטח, וכמובן להפנות להתייעצות עם גורמי הרפואה. אני יכולה להעיד שלא פעם ולא פעמיים מפקד בתוך עזה מרים טלפון, מתייעץ עם הקב"ן ואם יש בכך צורך, מוציאים את החייל לאזור יותר אחורי. הלוחמים גם יכולים לפנות באופן עצמאי וישיר לקב"ן, לא דרך המפקדים. אנחנו זמינים עבורם מיידית".
3 צפייה בגלריה
מימין: רועי וסרשטיין ז"ל, אריאל מאיר טמן ז"ל, דניאל אדרי ז"ל
(צילומים: באדיבות המשפחה)
מחלה של הימנעות
הפגיעות הנפשיות שצפות עכשיו לא הפתיעו את אנשי המקצוע. גם לא היקפן הנרחב. הספרות המקצועית מדברת על כך שבין שמונה ל-12 אחוזים מהלוחמים יפתחו תסמונת פוסט-טראומטית, הפרעה נפשית מורכבת וקשה לטיפול, המפריעה בכל תחומי החיים. יש הטוענים ששיעורי הנפגעים מגיעים גם ל-20 ו-30 אחוז. שיעורי הסובלים מתופעות אחרות, בהן דכאון וחרדה, גבוהים עוד יותר.
במקביל שבות ועולות טענות על כך שצה"ל מסתיר את ההיקף האמיתי של הפגיעה הנפשית בחיילים ואינו מתחקר מקרי אובדנות של חיילים ולוחמי מילואים משוחררים. בתנאי לחימה, מסבירים שם, לא תמיד המערכת מזהה ומתייחסת כראוי למי שסובלים ממצוקה נפשית. אבל לפעמים הבעיה נובעת ממקור אחר: צה"ל זקוק היום לכל לוחם, ולכן מקל ראש לעיתים בטיפול במקרים שהיו צריכים להדליק אור אדום.
על מנת להתמודד עם הפגיעות הנפשיות הנרחבות הקים חיל הרפואה, השייך לאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, את ענף "תעצומות", שעוסק בטיפול במשרתים בסדיר, ואת ענף "חוסן נפשי", שפועל לצמצום הפגיעה בקרב הלוחמים לפני שהיא מתרחשת באמצעות מתן כלים למפקדים, הכנה נפשית ועיבודים. הוגדלה גם היחידה לתגובות קרב של צה"ל ומשרד הביטחון והוקם מוקד טלפוני שזמין 24/7 לחיילים ומאויש על ידי קב"נים. אבל לא בטוח שכל זה מספיק.
"תעצומות" הוקם כחצי שנה לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, מתוך הבנה שלוחמים לרוב מפתחים תסמינים רק חודשים לאחר סיום הלחימה. ההבנה הזו חידדה את הצורך במסגרת ארוכת טווח שתוכל לקלוט ולטפל בנפגעים.
מאז פתיחתה, טופלו במרפאת "תעצומות" יותר מ-1,000 חיילים שסובלים מתסמיני פוסט-טראומה, 95 אחוז מהם לוחמים, 95 אחוז גברים, ורובם חיילי חובה (80 אחוז), לצד אנשי קבע (עשרה אחוזים) וחיילי מילואים פעילים (עשרה אחוזים). רובם המוחלט של המטופלים מופנים למסלול הטיפולי האינטנסיבי: תוכנית טיפול-יום בת שלושה שבועות שבמסגרתה משתתפים החיילים בשלושה ימי טיפול קבוצתי, יום אחד של התנדבות בקהילה ("גם ממקום של וואלה, יש להם עוד מה לתת") ויום נוסף בטיפול פרטני. המטופלים מחויבים להגיע למרפאה במדים, על מנת לשמר אצלם את תחושת הקבוצה והמחויבות של צה"ל אליהם.
"המחשבה הייתה להקים מרפאה שמגיעים אליה אחת לשבוע לטיפול קצר מועד, ממוקד טראומה, אבל בפועל המלחמה לא נפסקה, ולכן נאלצנו להמציא מסגרת טיפולית שונה והקמנו מסלול אינטנסיבי שנותן מענה של טיפול תהליכי קבוצתי", מספרת ריינשרייבר, עובדת סוציאלית במקצועה. "מטרת התהליך היא קודם כל לייצב את הנפגעים, להפחית חרדה, להשיב את תחושת שליטה, ולהקנות להם כלים מעשיים להתמודדות עם הטראומה".
ההפניה לכאן מתבצעת דרך קציני בריאות הנפש בשטח. "הקב"ן מעריך מה רמת החומרה של הפגיעה, מדבר עם ההורים של הלוחם ומגבש החלטה", מספרת ריינשרייבר. "מי שלא יכול לקבל טיפול ביחידה מופנה אלינו. זמן ההמתנה לקבלה למרפאה עומד כעת על יותר משבעה ימים, שהוא היעד שקבענו לעצמנו, ולכן אנחנו מתחילים לתגבר את המטפלים באנשי מילואים, כדי שמי שזקוק לנו לא יצטרך להמתין".
עיבודי החוויות הקשות שעברו הלוחמים מתבצעים לרוב בטיפולים פרטניים. "הם מגיעים לכאן במצב נפשי מורכב, לכן אנחנו פועלים במשנה זהירות. אנחנו לא רוצים שיידבק למישהו סיפור קשה של מישהו אחר, ולכן בשלב הראשון העיבוד קורה בטיפול הפרטני לא הקבוצתי. ברור שגם ביניהם יש שיחות והם משתפים. במקרה הצורך אנחנו משתמשים גם בתרופות".
כל קבוצה טיפולית כוללת 15 חיילים. הקבוצות מלוות על ידי מפקד, שהוא לוחם במילואים ואיש טיפול מקצועי. בסיום השלב הזה, ממשיכים רוב החיילים למסלול טיפולי בן שלושה חודשים, הכולל פגישה שבועית בטיפול ממוקד טראומה.
"חיילים שחוו טראומה נפשית מתארים חוויה של השמטות מהיחידה, מהצוות, מהאנשים שהיו להם משפחה", אומרת רס"ן ריינשרייבר. "הם מרגישים אשמה ובושה מאוד גדולות סביב זה. לפעמים החברים מנתקים איתם קשר, לפעמים הם עצמם מנתקים את הקשר מתוך מחשבה שכועסים עליהם. והרבה פעמים המפקדים באמת מפגינים כלפיהם כעס. כאן נכנס התפקיד של המפקד במילואים, שיש לו ניסיון, סמכות ורגישות ושומר גם על המסגרת והסדר, כי פוסט-טראומה היא מחלה של הימנעות. אם לא נחייב אותם ונדע שהם באמת מגיעים לטיפול, הרבה פעמים זה פשוט לא יקרה".
מטופלי המרפאה סובלים ממגוון בעיות. "יש אצלנו הרבה מקרים מורכבים, אנחנו רואים הכל מהכל", מספרת ריינשרייבר. "האוכלוסייה שמגיעה אלינו נמצאת אחרי תקופה ממושכת של לחימה, לא אחרי אירוע טראומטי בודד, עם חשיפה מתמשכת לסכנות, לאובדן, ללחץ ולאבל. חלקם איבדו הרבה חברים.
"לפעמים מטופל מספר לי על כל האנשים בשרשרת שהוא איבד, החבר מהמכינה שישן מעליו, הבחור מהקורס שהיה בחדר לידו, החבר שלו לצוות, המחנך שלו בתיכון. בתוך הלחימה לא היה להם בכלל את הזמן ואת האפשרות להתאבל, לבקר את המשפחה, ואז הם חשים תחושת כישלון והחמצה: איך אני מטפל בעצמי בזמן שהחברים שלי נלחמים?
"רוב המטופלים שלנו היום הם חיילים בשירות סדיר, שנושאים ברוב העול. יש לנו המון חבר'ה שהחזיקו והחזיקו והחזיקו, ומגיעים ממש סמוך למועד השחרור שלהם. יש איזה פחד שאם הם לא יטפלו בעצמם עכשיו, אולי בעתיד יתפרק משהו".
יש כאלה שמעוניינים לחזור לשירות קרבי?
"יש רצון, יש פנטזיה. הם צריכים לעבור תהליך של אבל על זה שהם לא יחזרו להיות מי שהיו. אבל הרוב הגדול מבינים שהם לא מסוגלים. יש לנו דילמה בעניין הזה. מצד אחד אנחנו לא רוצים לסכן לא אותם ולא את הסביבה, ומצד שני אנחנו גם מבינים שמי שהולך למלחמה, גם אם הוא בריא לגמרי, לוקח סיכון. אנחנו לא רוצים לחסום אותם ולכן אומרים להם שהכל תלוי במצבם. יש מקרים שאנחנו מאפשרים את זה".
הטיפול האינטנסיבי בנפגעים יעיל, אומרת ריינשרייבר, אבל באותה נשימה מודה בכנות שלא מדברים כאן על החלמה מלאה. "יש ירידה בתסמינים הקליניים, אבל אין קסמים. יש מטופלים שחוזרים באופן מלא לתפקד, אבל לצערי הרב, יש הרבה מאוד שמחכה להם תהליך. בהתחשב בסיטואציה, אני רוצה להאמין שאנחנו עושים את הכי טוב שאפשר".
במצב הזה, של לחימה שהסוף שלה לא נראה לעין, יש סיכוי בכלל לצאת מעזה בלי נזק נפשי?
"חוסן הוא לא תכונה קבועה. הוא דינמי. הוא יכול להישחק או להתחזק לאורך הזמן. אנחנו יודעים מהניסיון שלא כל לוחם יפתח פוסט-טראומה. יש טווח של תגובות, חלקן תקינות. במצב של מלחמה מתמשכת, שאורכת חודשים ושנים, גם לוחמים עם חוסן גבוה עלולים להישחק, אבל זה לא אומר שהם יפתחו תגובות פוסט-טראומטיות".
מה לגבי אובדנות? אפשר למנוע מקרים כאלה?
"האוכלוסייה שאנחנו מטפלים בה נמצאת בסכנה אובדנית. ברוב המקרים מחשבות אובדניות עלו כבר בשטח. ברגע שהם מטופלים אצלנו, קודם כל הוצאנו אותם מהסביבה המלחיצה, אין להם חשיפה לנשק, הם נמצאים בבית בשיקום. פעם חשבו שאם מדברים עם מישהו על אובדנות עלולים להכניס לו רעיונות לראש. היום יודעים שדווקא לדבר על הנושא מפחית משמעותית את הסכנה. אנחנו מדברים את זה, שמים את זה על השולחן, עושים איתם תוכניות למנוע מצבים כאלה ופועלים בכל דרך שאנחנו מכירים. האם זה ימנע את כל מקרי האובדנות? אין לי תשובה".
"קראו לי, אני חוזר לעזה"
על הטיפול במשוחררים אחראית היחידה לטיפול בתגובות קרב, בפיקודו של סא"ל עוזי בכור, שהוקמה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. היחידה של בכור מציעה שירות ייחודי: טיפול נפשי בחינם, ללא הגבלת זמן וללא צורך בקבלת הכרה רשמית כלשהי. "אנחנו מטפלים בכל חייל משוחרר שהשתתף באירוע לחימה וסובל ממצוקה נפשית עקב כך", אומר בכור. "גם מי שפורמלית לא יקבל אבחנה של פוסט-טראומה".
גם היום, עדיין מטופלים ביחידה לוחמים ותיקים. "המנעד הוא מאוד-מאוד רחב, וזה גם הייחוד שלנו", מעיד בכור. "יש לנו מטופלים מיום כיפור, יש לנו מטופל בן 86 ויש מטופלים בני 21, שסיימו עכשיו את המלחמה והשתחררו משירות סדיר".
וזה עובד?
"אנחנו רואים אנשים שמסיימים את התהליך הטיפולי ומפיקים ממנו המון, גם בהיבט של הסימפטומים, כלומר מרגישים פחות סבל, וגם בהיבט של שיקום, זאת אומרת חזרה לעבודה, שיפור ביחסים הזוגיים וכן הלאה. משהו שמאפיין הרבה מאוד מהלוחמים האלה, הוא הנכונות שלהם להילחם גם כאן. הם מתעמתים עם הזיכרונות הכואבים האלה באומץ גדול".
בעשור האחרון טיפלה היחידה ב-170 איש בשנה. ב-2024, לעומת זאת, טופלו כאן מעל 300. התור ליחידה עומד כיום על שבוע בלבד. "עד המלחמה הזאת, מסיבות של בושה, של חוסר מודעות ואפילו של חוסר לגיטימציה בתוך הצבא עצמו, זמן הפנייה הממוצע ליחידה עמד על עשר שנים מהאירוע", הוא אומר. "אנשים סבלו וסבלו וסבלו. היום המצב שונה. אנשים שנמצאים עדיין בשירות סדיר או במילואים כבר מתקשרים להתעניין ולקבוע תור".
ככל שהמלחמה מתמשכת, אומר בכור, הטיפול מורכב יותר. "עד עכשיו המלחמות היו תחומות בזמן. חודשיים-שלושה אחרי סיום הלחימה הגיע גל של פונים, שיכלו להתפנות לשיקום ולטיפול. מה שקורה היום הוא מצב שלא הכרנו. מגיע מטופל מאוד-מאוד סובל, מתחיל טיפול, ואחרי שלושה שבועות אומר לנו 'קראו לי, אני חוזר לעוד סבב'. הדבר הזה מאוד מורכב גם למטופלים וגם לנו, מבחינת ניהול הטיפול. זה מחייב אותנו לשנות פרוטוקולים ולהחליט במה מטפלים ובמה לא".
מה לגבי מחשבות אובדניות?
"יש מצוקות אובדניות, אבל אני יכול להגיד שבזמן שהם נמצאים אצלנו בטיפול, הרבה מאוד מהאנשים האלה יוצאים מזה כי הנושא של האובדנות הוא תמיד אפיזודי, כלומר בא והולך. אנשים שיש להם פחות תמיכה חברתית, שהם יותר סגורים, פחות משתפים, נמצאים יותר בסיכון לפסיכופתולוגיה ולאובדנות. אנחנו מנסים להעלות מודעות, להדריך את המפקדים איך מזהים סימני מצוקה, כי רוב האנשים שמתאבדים בכלל לא פנו לגורם בריאות נפש ולא ניגשו לבדיקה".
הצונאמי הנפשי לפנינו
לא רק הקושי הבריאותי עומד בפני נפגעי הנפש של צה"ל אלא גם הבירוקרטיה והאטימות. על פי נוהלי משרד הביטחון, חייל או מילואימניק שהתאבד שלא במסגרת השירות הפעיל אינו מוכר כחלל צה"ל. בעקבות התאבדותו של רועי וסרשטיין, קרא הרמטכ"ל אייל זמיר, לשנות את החוק. ראש אגף כוח אדם, דדו בר כליפא, הורה על הקמת ועדה לבחינת הנושא, "לאור ייחודיות התקופה".
באגף השיקום מעריכים שעד שנת 2028 יהיו בטיפול 100 אלף נכי צה"ל, כמחציתם ייחשבו לנפגעי נפש או פוסט-טראומה. בהתחשב בכך שהמלחמה עדיין נמשכת, שיא האירוע, "הצונאמי הנפשי", עדיין לפנינו.
מחקרים מראים כי העלייה באובדנות גוברת לאחר תום האירוע הטראומטי. בניסיון להתכונן לגל הנפגעים הבא, נערכות כעת היחידות השונות להרחיב את פעילותן גם לאזורים מרוחקים, בצפון ובדרום, שבהם לא פעלו קודם. "בשבועות האחרונים אנחנו עדים לעלייה מתמשכת בהיקף הפניות על רקע נפשי, ומעריכים שהמגמה הזאת תתעצם, למרבה הצער", אומרת רס"ן ריינשרייבר.
"ככל שהמלחמה נמשכת יותר זמן, יש יותר פצועים בגוף ובנפש. אנחנו שומעים על הרבה מאוד לוחמים שסובלים מתסמינים פוסט-טראומטיים משמעותיים, שאומרים 'אני רוצה לחזור לעזה'. שם, כשהם כל הזמן בדריכות ובסטרס ובחוסר שינה, המציאות הפנימית שלהם מסתדרת עם המציאות החיצונית. בעזה טוב להיות דרוך ולא לישון. הם מרגישים שהם בטוב, אבל כשהם יוצאים מעזה הקושי מתגלה".
"יש עוד הרבה עבודה לפנינו. אנחנו צריכים להתכונן ולהיות ערוכים לטפל בנפגעי הנפש בשנים הקרובות, גם בצה"ל וגם במערכת הציבורית", אומר בכור. "חשוב לנו שאנשים לא יתביישו ויבקשו עזרה, על מנת שנוכל להעניק להם את הטיפול הכי טוב והכי מקצועי שיש. לזה אני יכול להתחייב".
בכל מקרה של חשש למצוקה נפשית, ניתן לפנות לקו הסיוע שזמין לחיילים בסדיר ובמילואים 24/7, במספר *6690 שלוחה 4.
חיילים משוחררים יכולים לפנות ליחידה לתגובות קרב, 03-6401400.
אנשי קבע, החל משנת הקבע השלישית, מוזמנים לפנות למכון משפחת הקבע במספר 9929*.
