געגועים ליולי
אם לשרים בממשלה לקח כמה חודשים להצטער על חילופי הרמטכ"ל, ביהדות התורה התחרטו על חילופי יו"ר ועדת החוץ והביטחון עוד לפני שבועז ביסמוט נכנס לתפקיד. זה לא פרץ געגועים ליולי אדלשטיין אלא הצורך הדחוף בחוק, שהחריף השבוע: צה"ל החל במבצע מעצרים, בינתיים בקטנה. משטרה צבאית דפקה על דלתות של משתמטים אבל מחוץ לערים חרדיות. חיפה, מגדל-העמק. במקרה אחד לא פתחו את הדלת. במקרה אחר העריק לא היה בבית. דווקא בתל-אביב נעצרו שני אחים חרדים תושבי העיר. זה שינוי קטן אבל דרמטי במדיניות של צה"ל. עד עכשיו העצורים היו כאלה שהגיעו לנתב"ג או התפרעו בהפגנות. מעצרים יזומים זו התפתחות חדשה. לישיבות עצמן משטרה צבאית לא תעז להגיע בשום תרחיש, אבל עכשיו, בין הזמנים, אפשר למצוא רבים בבית או באתרי נופש.
אלא שדווקא בשבוע שבו החרדים נואשים לחוק, סיכוייו הנמוכים ממילא פחתו עוד. פיטורי אדלשטיין, מתברר, רק מאריכים את הדרך. רגע לפני שהודח סופית הוא פירסם את טיוטת החוק ששמר עד כה בסוד. אדלשטיין שלח בכוונה מסמך בתהליך עבודה, 44 עמודים, שבהם רואים כל שינוי ומחיקה, וגם הערות צד. החשובות הן עמדת היועצת המשפטית של הוועדה. זה המינימום כדי שניתן יהיה להגן על החוק בבג"ץ. החרדים, שהגיעו להישגים לא מבוטלים כבר בנוסח הזה, מקווים שיוכלו לרכך אותו עוד.
ככל שזה תלוי ביו"ר המודח, הוא יישאר חבר מן המניין בוועדה. יש לזה משמעות, במיוחד כי גם חברי האופוזיציה החליטו בסוף לא להתפטר, בניגוד לאיומים שהשמיע לפיד. בהתחשב ברוב הקואליציוני הרעוע, זה אומר שהחרדים עשויים להידרש להצביע בעד החוק כדי שיוכל לעבור. אצבעות הליכוד לא יספיקו לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילם.
ביום רביעי בערב נפגש ביסמוט עם ארגוני המילואימניקים, במקביל לישיבת חירום בביתו של הרב דוב לנדו, בעקבות מעצרי העריקים. זו הייתה היכרות ראשונית בין היו"ר החדש לפעילים ולפעילות שחורשים כבר חודשים את דיוני הוועדה. אחד הנוכחים התרשם שביסמוט הבין באיחור את התסבוכת שאליה נקלע. טעימה ראשונה הייתה לו בדיון שבו מונה, שהתארך פי שלושה מהמתוכנן: שש שעות ארוכות שבהן נחשף לעוצמת הלחץ. משפחות חטופים, נציגי המילואימניקים, וגם ח"כים שאיבדו שליטה. ביסמוט ישב שם חיוור.
ההכרעה הדרמטית יותר היא של היועצת המשפטית של הכנסת, שקבעה שהדרך היחידה למנוע, אולי, פסילה של החוק בגלל "פגם היורד לשורש ההליך" בשל פיטורי היו"ר, היא שורה ארוכה של דיוני עומק בראשות היו"ר החדש. כלומר, להתחיל שוב מהאמצע, או כמעט מההתחלה. הפוך לגמרי ממסלול החקיקה הזריז שהבטיח להם נתניהו באמצעות ביסמוט. אחרת, החוק עשוי להיפסל על הסף.
החרדים אפילו לא מתלוננים על ייעוץ משפטי עוין במקרה הזה. חוות הדעת נכתבה על ידי עו"ד שגית אפיק, שהייתה שנים היועמ"שית של ועדת הכספים ונחשבת בכנסת לבת ברית של גפני. ליועצת המשפטית של המשכן היא מונתה תחת יו"ר הכנסת דאז יריב לוין. לא בדיוק דיפ-סטייט או חונטה משפטית. אגב, היא הזהירה את גפני מראש, אבל לשווא.
בחוכמה בדיעבד, אחרי שקראו השבוע שוב את הטיוטה שפירסם אדלשטיין, ביהדות התורה היו מי שהודו בשקט: לא נעים, אבל גם לא מאוד נורא. בטח עדיף על מעצרים. מבחינתם כבר היה עדיף לתת לאדלשטיין להעביר את החוק שהוא רוצה כשהם בחוץ, צועקים, ומרוויחים את הזמן שהוא קנה להם. אבל דרעי לחץ.
לא בפנים, לא בחוץ
מבחינת יו"ר ש"ס, הדחת אדלשטיין נועדה להציג הישג מיידי לרבנים כדי לאפשר את מצב הביניים המוזר של המפלגה. לא בפנים, אבל גם לא בחוץ. בסקרים שפורסמו השבוע דרעי נחלש בשני מנדטים – מחיר הכעס עליו בקהל המסורתי שבעבר תואר על ידי דרעי עצמו כ"יותר ביביסטי מהליכודניקים". סקר אחר שהגיע לידיו היה קודר יותר. הפיצול שמשתקף בסקרי העומק בתוך ש"ס, בין החצי החרדי לחצי המסורתי, הולם את הפיצול באישיות של דרעי עצמו. חלק מהקואליציה בלי להיות בממשלה. חבר כנסת בלי להגיע למליאה. מוזמן לקבינט בלי להיות שר. השבוע הוא סיפר כיצד נאלץ לקצר את חופשתו בשווייץ כדי להגיע לקבינט לתמוך בעמדת הרמטכ"ל, המתונה יותר. בעולמו של יו"ר מפלגת "השקופים" זו הקרבה ראויה לציון.
שנים דרעי נהנה ממיתוג של גורם שקול, כזה שקשוב לגורמי הביטחון, מנוסה. אם פעם היה קסם ביכולת שלו לזוז בין העולמות, היום המעבר הזה בלתי נסבל. הדילוג בין החדר שבו מוטלים למערכה ילדים של אחרים, ליקום המקביל שבו הוא מזהיר תלמידי ישיבות מהרהור העבירה "אולי צריך לתרום? חס ושלום", כבר לא עובד יותר. הבנה בתוך החדר לדברי הרמטכ"ל על שחיקת הצבא, היא לא תחליף ללוחמים שהוא משווע להם, בימים הקשים ביותר שידע צבא המילואים.
דרעי רתח על דליפת התיעוד מהישיבה הספרדית היוקרתית (שפורסם אצל ארי קלמן ב-i24). אבל זו לא הייתה פליטת פה. גם המצלמה שתיעדה בלטה היטב בשורה הראשונה. והוא הרי לא חדש בפוליטיקה. למעשה, הוא ונתניהו הוותיקים ביותר על המגרש. אם זה היה עניין של טעם אישי, נתניהו כנראה מעדיף אותו על פני ראשי המפלגות האחרים – סער, בן גביר וסמוטריץ'. אבל למרות החברות והקרבה, אפילו בין המשפחות, זה לא באמת אישי, אלא אינסטרומנטלי. ברגע האמת, אין הבדל בין דרעי הנאמן לסער החשוד תמיד. שניהם יחד מהווים משקולת נגד לסמוטריץ' ובן גביר. משקולת שמאפשרת לנתניהו להיות באמצע. להתלבט עד הרגע האחרון. אולי גם אחריו.
בין רבנים לאמנים
כמי שנחשף למאות מכתבי רבנים לאורך השנים, קשה היה לפספס את הדמיון בין הז'אנר הוותיק למכתב האמנים שפורסם השבוע. גם בשיטת ההחתמה בשרשרת, אפילו בגיל הממוצע של החותמים, ובעיקר בדגש על השמות על חשבון התוכן. אדם שכבר שנים בוחש במכתבי רבנים מאחורי הקלעים הסביר לי פעם את השיטה: אתה צריך שם אחד גדול. מרגע שהוחתם רב בכיר אחד, הדרך לשאר סלולה. אם הוא חתם, כנראה זה חשוב, אומרים לעצמם הבאים בתור. אמני ישראל פחות מנוסים בענף המפוקפק, וגם פחות רגילים לחתום על עצומות אקטואליות, אבל כנראה גם אצל חלקם פעלה החולשה האנושית והשבטית שבה לפני צירוף שמם, השאלה מי חתם לפניהם תפסה יותר משקל מהאותיות הקטנות של התוכן מעל החתימה, ותעיד העובדה שכמה מהחותמים חזרו בהם או פירסמו הבהרות. הסחף להצטרף גבר אולי, וזו סנגוריה, על חשבון קריאה דקדקנית של הטקסט, דווקא בידי אנשים שהמילה הכתובה היא בדרך כלל הצד החזק שלהם.
