היממה שלפני ישיבת הקבינט ה"מכריעה" לכאורה על כיבוש עזה התרכזה ברמטכ"ל, המתנגד כביכול לתוכנית של ראש הממשלה. בערוצים הביקורתיים כלפי השלטון זה נשמע לפעמים כאילו רב-אלוף אייל זמיר הוא ברוס וויליס ב"ארמגדון", רגע לפני שהוא יוצא להציל את האנושות מפני אסטרואיד שלא מעניין אותו כלום מלבד הקמת גוש קטיף. ב"שש עם", בהגשת דובר צה"ל לשעבר ובעצם גם בהווה, הופיע על המסך הכיתוב "בהצלחה לרמטכ"ל בקבינט". מזל שלא השמיעו ברקע את הלהיט המנג'ס של אירוסמית'. "מה עוד יכול הרמטכ"ל להציע כדרך פעולה, כדי שעמדתו המקצועית תתקבל?" שאל עודד בן עמי את ניר דבורי בייאוש, כאילו שאין ערך לעובדה ש"עמדתו המקצועית" של הרמטכ"ל עד כה (כלומר מבצע מרכבות גדעון) לא בדיוק הובילה להצלחה מסחררת. דבורי, שנראה אף הוא אובד עצות מהמחשבה המזעזעת שהרמטכ"ל צריך להסביר לניאנדרטליים מהקבינט למה הוא צודק והם טועים, נתן תשובה שכמו נלקחה מתחום הפדגוגיה: "אני חושב שבסוף גם הרמטכ"ל מאמין שבשיח ובהצגה של הדברים אפשר יהיה להסביר למקבלי ההחלטות את המשמעויות השונות וכן להגיע למקום שאפשר לחיות איתו".
דבורי לא ציין אם במסגרת "שיח והצגה של הדברים" (יש ישיבות בלי "שיח והצגה של הדברים"?) זמיר גם עתיד להשתמש בציורים ובחרוזים (ולא לשכוח לבדוק שהילדים לא רעבים). ועוד יותר חשוב מזה: בהנחה שהדיווחים נכונים ונתניהו לא מתלהב, בלשון המעטה, מהחלופה שהציג זמיר, מהו בדיוק אותו "מקום שאפשר לחיות איתו"? חצי כיבוש עזה ורבע סיכון של החטופים? אולי שליש כיבוש וחמישית סיכון? ועל כמה לוחמים שאין לו (כפי שנטען כחלק מההתנגדות למהלך) זמיר מוכן להתפשר?
היחס המתבטל והאינפנטילי כלפי הרמטכ"ל מלמד שלא רק בתקשורת הפרו-שלטונית שולטת האופציה הבינארית: שם השלטון לעולם קדוש והצבא תמיד עלוב ורופס, ואילו בתקשורת הביקורתית הפוליטיקאים הם בהכרח אוסף קשקשנים והרמטכ"ל, בסך הכל אחד האנשים החזקים במדינה, זקוק לאיחולי הצלחה מתוכנית אקטואליה לפני שהוא נאלץ להיכנס לגוב של אריות נטולי בינה.
זאת לא רק תפיסה מופרכת מבחינה דמוקרטית ועיתונאית, אלא פגיעה אנושה ביכולת של הציבור להבין איך לעזאזל יוצאים מהבור. חוסר המסוגלות הכרוני להכיר באפשרות המטלטלת שהרמטכ"ל נושא אף הוא באחריות לפיאסקו מאז הפרת הפסקת האש בחודש מארס (ועל מעשים שלא ייעשו בכלל לא מדברים) מצמצם מצעד איוולת כלל-מערכתי של חצי שנה לדו-קרב אקדוחנים: נתניהו נגד הרמטכ"ל, הממשלה נגד הצבא, ערוץ 14 נגד כל היתר. הטרגדיה היא שלא משנה מי יצליח לשלוף קודם: ממילא כולם נפגעים.
בקטנה
ספק אם הזגוגיות שכבר שרדו את הטילים האיראניים יכולות לעמוד בווליום של שלקה מ"האח הגדול" בפרקים האחרונים. מצד שני, יש לומר בעצב: אולי אם יותר אנשים היו מגיבים להמשך המלחמה באותו אופן שהיא חווה את העימות עם תרצה ואיסקוב, הסיוט הזה כבר היה נגמר .
