איזה הישג אדיר נרשם אתמול באליפות אירופה - נבחרת העתודה של ישראל עשתה את הבלתי ייאמן, הדהימה את צרפת, אלופת השנתיים האחרונות, והעפילה לשמונה הגדולות של היבשת. ובעיקר – היא החזירה לנו את התקווה.
טל נתן, מאמן ותיק ומוערך בכדורסל הישראלי, הראה עד כמה חשובים המשכיות, חזון ודרך. גם כשהתוצאות בפתיחת האליפות היו קשות, הוא שמר על אמונה. עכשיו אנחנו קוצרים את הפירות - לא רק של ניצחון, אלא של תהליך. של גידול דור חדש של שחקניות שהן הרבה מעבר לכישרון.
משמח לראות שיש דור צעיר של שחקניות שיכולות להוביל את הנבחרות בשנים הקרובות. גל רביב, מאיה זילברשלג, מעיין כהן - אלה שמות שכדאי וצריך לעקוב אחריהם. הנבחרת מורכבת משחקניות שנלחמות, מקרינות אופי, עוצמה, חוצפה חיובית, והרבה מאוד גאווה.
להגיע לשמינית הגמר בלי ניצחון אחד, ואז לעמוד מול נבחרת כמו צרפת – ולעשות את זה. זה לא רק הישג ספורטיבי, זו אמירה. אמירה שכדורסל הנשים יכול לחזור לבמה הקדמית של הספורט. בנוסף אליהן ישנן עוד שחקניות מוכשרות, שרובן מככבות במכללות.
הדור החדש בהחלט נותן תקווה להחזרת הקהל למגרשים. אני, כאוהדת וכאישה, מתמלאת באופטימיות. אלה הרגעים שמאפשרים לנו לחלום על כדורסל נשים במיטבו ולייצא מודלים לחיקוי שיסחפו אחריהם בנות קטנות עם חולצות של רביב וזילברשלג, להאמין שהמגרש שייך גם להן.
ובעיקר, יש תחושה שהפעם זה לא מקרה חד-פעמי. זה לא עוד ניצוץ רגעי של הצלחה – זו תחילתה של תקופה. התקופה שבה ילדות בכל הארץ יתחילו לחלום בגדול, כי יש להן על מי להסתכל מלמטה ולומר: "גם אני יכולה".
הדרך עוד ארוכה, אבל עם נבחרת כזו – מלאה בנשמה ובעיקר בכישרון טהור – יש סיבה טובה להאמין שהעתיד ורוד.
מוסדות הספורט, התקשורת והקהל – זה הזמן להתעורר ולתת לנבחרת הזו את המקום שמגיע לה. כי אם הן הצליחו להחזיר את התקווה, אנחנו רק צריכים לדעת לחבק, להעצים ולדחוף אותן קדימה.
מאחלת לנבחרת המשך הצלחה מכל הלב. עשיתן היסטוריה, אבל מרגיש שזו רק ההתחלה.
