יוס,
מחזיקה בעט,
ולא מאמינה שאני כותבת לך,
ואתה לא פה.
התשמע קולי, אהובי שלי?
התשמע קולנו, המייחל לחזרתך?
מהרגע שבו המחבלים העלו אותך על רכבם,
אזוק בידיך, בשתיקה רועמת,
ונסעו מערבה, חמישה וחצי קילומטרים,
כל כך קרוב והכי רחוק, ואתה שם.
מחזיקה את הלב,
ותמונות חיינו עוברות למולי...
הכרנו, נישאנו, טיילנו, ילדנו, גדלנו,
היינו ביחד,
יותר, ועוד יותר.
אהבנו.
7 באוקטובר 2023 חדר את חיינו.
הפך אותם.
שינה את נוף מולדתנו.
ראינו את הרוע.
את האכזר.
את הנורא מכל.
אתה ידעת.
ואני – סירבתי להאמין שזה יקרה.
מאה ימים ולילות, והבשורה המרה הגיעה.
מאה לילות בהם ישבנו,
וכתבנו לך מכתבים במחברת.
כל אחת סיפרה על היום שלה.
רצינו שתחזור,
ולא תפספס אף רגע מהחיים שלנו בלעדיך.
כל אחת, באהבה שלה אליך, במחשבות,
ובכאב של געגוע שלא מרפה לרגע.
חיכינו שתחזור.
שתקרא.
מחזיקה את יובל, את אופיר ואת אורן,
חזק-חזק.
שלא יפלו.
עוטפת אותן בכפות ידיך החמות והמרגיעות.
מכסה ושומרת מהרוח הקרה שלא תיכנס.
שומרת עליהן בשבילי, בשבילך.
אהוב שלי,
אני מחכה לסימנים הקטנים.
יודעת שאתה פה, פורס את כנפיך מעלינו... ומחייך.
אני מבטיחה שעוד יהיה לך קבר, ועליו נכתוב לך את אהבתנו.
שלך לתמיד,
בייב
