עמרילי,
כותבת ומוחקת. כותבת ומוחקת. איך מתחילים בכלל לכתוב? מה עוד נשאר לי להגיד אחרי 22 חודשים. 22 חודשים שאומרת את השם שלך בכל מקום. לכל אדם. רק לא לך. אתה יודע את התאריך? רוני חגגה יומולדת ארבע שבוע שעבר. ילדת האהבה שלנו. המגדל של אור שלנו כבר ילדה גדולה. כבר בת ארבע. וחגגנו רק אנחנו, וציינו בכיכר, וחגגנו עם כל החברים. ועשיתי הכל שיהיה לה שבועהולדת מושלם. והיא הייתה מאושרת. את הבקשה הקבועה "שאבא יחזור מעזה" היא ביקשה השנה בשקט. כמעט בלי קול. ואתמול, כשהסתכלנו על פלקט התמונות לכבוד היומולדת הן פרצו. הדמעות. "רציתי שאבא יבוא להרים אותי על הכתפיים".
אהובי, אכלת היום משהו? מתי בפעם האחרונה ראית קצת אור? אתה עם מישהו או לבד?
הייתי השבוע שוב בנחל עוז. ביום ראשון. הקיבוץ מתחיל להתעורר. משפחות חוזרות. נראה שזאת הפעם האחרונה שאגיע ויהיה שקט באמת. ואצליח לדבר איתך ללא הפרעה. וכל פעם שעוצרת רגע מבינה כמה החיים ממשיכים ושלנו עדיין נעצרו באותו היום. הבית עדיין קפוא בזמן, ורק עץ הלימון ממשיך לצמוח. כל הזמן שואלים אותי למה אני מתגעגעת. הרבה זמן לא נתתי לעצמי בכלל להתגעגע. חוויתי את הגעגוע דרך רוני. חוויתי את החוסר דרך עלמא שרק רוצה להכיר אותך. לראות אותך באמת. אני מתגעגעת. להכל אני מתגעגעת. מתגעגעת כל כך. נמאס לי לנסוע. נמאס לי לדבר. נמאס לי להיות לפעמים רחוקה מרוני ועלמא. נמאס לי להיות רחוקה ממך. פשוט נמאס לי. ואני מתגעגעת. וסליחה, סליחה שעדיין לא הצלחתי.
עמרילי, למה אתה מתגעגע? אתה בכלל נותן לעצמך להתגעגע? מצליח להיזכר בלי להישבר? מצליח להרגיש אותי? אותנו?
בא לי לשבור הכל. בא לי להשתגע. בא לי לשרוף. לא מבינה בכלל איך אתה עדיין שם? איך אנחנו חצי שנה אחרי העסקה ההיא ואתה עדיין לא פה איתנו? מבטיחה לך שלא מתייאשת. מבטיחה לך שאמשיך. מבטיחה לך כמו תמיד שאתה עוד תשמע את המילה אבא. מבטיחה לך כמו תמיד שרוני ועלמא עוד ירוצו אליך ויתנו לך חיבוק שירפא את הכל.
רק תחזיק מעמד אהובי. רק תחזיק מעמד!
