במלאת שני עשורים להתנתקות מעזה, ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה למחוק את "חרפת ההתנתקות" שהייתה, כזכור, יוזמת אויבו הפוליטי המר אריאל שרון, ולמנוע את שובה של הרשות הפלסטינית למעמד שלטוני ברצועה. שתי מטרות שלא כלולות ברשימת יעדי המלחמה, אבל כן כלולות ברשימת יעדי שימור הקואליציה.
ויעלה כמה שיעלה: בחיי חיילי צה"ל, בחיי חטופים, בחיי פלסטינים לא מעורבים, בגינוי כלל עולמי, בפגיעה במהות הציונות הישראלית ובכסף. בהמון כסף. כלכלנים במערכת הביטחון מעריכים את עלות כיבוש/כיתור העיר עזה והשליש הנותר משטחי הרצועה שאינו בשליטת צה"ל לפחות ב-25 מיליארד שקל. השליטה בהם תהיה יקרה הרבה יותר. למיליון עזתים הרי לא יהיה כלום – לא מגורים, לא תעסוקה, לא שירותי רווחה, בריאות וחינוך בסיסיים. עד שישתקמו – אם ישתקמו – הם יחיו על חשבוננו. ישראל תיאלץ לספק להם הכל, אבל הכל, תחת עינה הפקוחה של קהילה בינלאומית ביקורתית ואף עוינת. ההוצאה החזויה: 18 מיליארד שקל בשנה בחמש השנים הקרובות, פי חמישה מהתקציב של סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים אונר"א ומהסכום שמבטיח ממשל דונלד טראמפ להקציב לסיוע מזון לתושבי עזה. וגם זה לא בטוח ורק לשנה אחת.
העלויות הכספיות-תקציביות הכבדות לא נלקחו בחשבון, לא בהמלצות ועדת נגל לתקציבי ביטחון עתידיים ולא בתחזיות של בנק ישראל ומשרד האוצר. יידרשו לכן מסים חדשים כבדים, גזרות כואבות בתקציבים אזרחיים וחברתיים. תידרש הארכה של שירות החובה בצה"ל וגיוס מילואים תכוף ומתיש. הבידוד המתפשט של ישראל וירידה נוספת בדירוג האשראי יגרמו לבריחת משקיעי חוץ, לפיחות בשער השקל, להעלאות בריבית ולהאצה ניכרת באינפלציה, ללא פיצוי לשכירים.
במסיבת עיתונאים משונה לזמנים אלו, כשלצידו נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, הגיב שלשום שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בכחכוח גרוני לא ברור והתחמקות לא אלגנטית ("אני לא מבין את השאלה") לשאלות הכתבים כיצד הוא מתכוון לממן את כיבוש עזה ואת הממשל הישראלי בה. מסתבר שמיליארדים ראשונים כבר עוברים ממקורות תקציביים לא מנוצלים (עדיין) להקמת מערך חדש של סיוע הומניטרי. בברכתו של אותו השר שבעבר הקרוב שלל כניסת משאית סיוע אחת לרצועה. וזו כאמור רק ההתחלה.
הרבה נכתב על הדיונים בקבינט בין תומכי הכיבוש לתומכי כיתור עזה. זו מחלוקת טקטית, לא אסטרטגית, שהרי כיבוש מתחיל בכיתור וכיתור מוביל לכיבוש. אלו חוקיה הפנימיים של כל מלחמה בהיסטוריה. התוצאה לא תהיה "החזרת החטופים ומיטוט חמאס", כנכתב בהחלטות הממשלה אלא להפך, "מיטוט החטופים והחזרת חמאס". הצמיחה של המשק הישראלי המופלא תתאפס וסכנת משבר כלכלי תהפוך לאקוטית. היא כבר מתדפקת על השער.
לטובת המבוטחים
באמצע יולי חתם שר הבריאות העוזב (את הממשלה) אוריאל בוסו מש"ס על כתב מינוי לוועדת בדיקה חיצונית - בעלת סמכויות מקבילות לוועדת חקירה ממלכתית - לניהול קופת חולים כללית, הגדולה מבין קופות חולים בארץ. חצי מדינה מבוטחת בה והיא אחראית לשליש ממערך הבריאות הלאומי. מינוי הוועדה הוא מהלך חריג, אפילו קיצוני, העשוי להיות מוצדק רק אם לקופת חולים נשקפת סכנה ממשית של אי-יכולת לספק את המנעד הרחב של שירותי הבריאות הממלכתיים. בשני מכתבי הסבר ששלח השר היוצא – אחד לחברי הוועדה והשני לחברי הדירקטוריון של הקופה – הוא נימק את מינוי ועדת הבדיקה ב"צל כבד על התנהלות הדירקטוריון וחשש בנוגע לחלוקת העבודה בינו לבין ההנהלה, לרבות היעדר הפרדה מתבקשת בין ההנהלה כגורם ביצועי לבין הדירקטוריון כגורם מתווה מדיניות ומפקח על עבודת ההנהלה". אז מה מסתתר מאחורי הניסוחים המתפלפלים?
בקופות החולים נדרש, לפי תקנותיהן, ממשל תאגידי דו-קומתי: קומה תחתונה של ניהול שוטף עליו אחראית הנהלה המקצועית בראשות מנכ"ל וקומה עליונה של קביעת אסטרטגיה רב-שנתית, עליה אחראי הדירקטוריון המפקח בראשות יו"ר. אוטו קומתיים כזה, שיש לו שני אוחזים בהגה אחד, לא בהכרח נוסע טוב וחלק; זהו ממשל תאגידי הנוטה לייצר מחלוקות בין מנכ"לים לדירקטורים, במיוחד בין יו"רים כוחניים למנכ"לים סמכותניים. הגוף המפקח והמאסדר את המתחים בממשל התאגידי של קופות החולים הוא משרד הבריאות.
כאשר בתחילת אפריל השנה התפרסמה בתקשורת כוונתו של מנכ"ל כללית אלי כהן לפרוש בספטמבר, לאחר שלוש שנות כהונה, שיגר השר בוסו את מכתבו הראשון בנושא למנכ"ל משרדו, משה בר סימן טוב, וביקש ממנו "לברר את נסיבות העזיבה והשלכותיה על יציבות קופת החולים". סימן טוב פתח בבירורים, וכעבור זמן מה שלח מכתב חריף ליו"ר דירקטוריון הקופה, האלוף (מיל') יוחנן לוקר, ואסר עליו לחפש מנכ"ל מחליף. הנימוק: עזיבה לפני תום כהונה של מנכ"ל קופת חולים כללית שלישי מאז מונה לוקר ליו"ר ( לצד סמנכ"לים שעזבו אף הם) מעידה על "חוסר יציבות ניהולית ברמה הגבוהה ביותר". בסביבתו של סימן טוב לא חולקים על כישוריו המנהיגותיים של לוקר ועל ההישגים המרשמים אליהם הוביל את קופ"ח כללית בתחום הטכנולוגי, החדשני והכלכלי, במיוחד בשנות המבחנים הקשות של מגפת הקורונה ומלחמת חרבות ברזל. ולמרות זאת מבקרים שם בלשון קשה את סגנונו הניהולי ואת היותו לא רק יו"ר הדירקטוריון, אלא בפועל גם מנכ"ל העל שלה. הוא מרוקן מסמכויות – כך טוענים שם – את המנכ"לים ואת הסמנכ"לים, לא משאיר להם מרחב ניהול עצמאי ובכך עלול לגרום ל"משבר ניהולי חמור" בקופה.
לפיכך אין מנוס מהפעלת סעיף 37 הדרקוני לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המסמיך את משרד הבריאות לא רק להקים ועדת בדיקה חיצונית אלא גם, לפי ממצאיה והמלצותיה, למנות לקופה "מנהל מורשה" - ובעתיד אולי גם "חשב מלווה". מימוש כוונות אלו משמעותו השתלטות המדינה על הארגון הלא ממשלתי העצמאי הגדול בישראל, אחד מעמודי היסוד של החברה האזרחית הלא פוליטית. עד כה אכן לא ניתנה בו דריסת רגל מינימלית לפוליטיקאים. אחרי ההשתלטות, מי יודע.
חתימת השר על הקמת הוועדה הקפיצה לפעולה את העובדים והדירקטוריון של קופת חולים כללית. הדירקטוריון בהובלת לוקר ביקש מהשופט העליון בדימוס פרופ' יורם דנציגר לבדוק (בשכר) את הטענות הניהוליות ולהעלות המלצות לשיפור הממשל התאגידי בקופה. ועד העובדים כבר קיים שביתת אזהרה בת חצי יום נגד הצעדים של משרד הבריאות בטענה שהם "עלולים להוביל לשינויים לרעה בתנאי העבודה", ועל הפרק עמדה גם השבתה מקיפה וממושכת. אם לא די בכל זה, קופת חולים כללית הגישה עתירה לבית הדין הגבוה לצדק נגד כינון ועדת הבדיקה ("ועדה מיותרת וחסרת תקדים") וביקשה צו להפסקת עבודתה. משרד הבריאות, איך לא, הגיש לבג"ץ תצהיר נגדי חריף.
כל ההתנצחות הפומבית המיותרת הזו הנראית כסערת-סמכויות העלולה להזיק לקידום ולתפקוד שירותי הבריאות. מרבית המבוטחים של קופת חולים כללית הרי מרוצים עד מרוצים מאוד ממנה. היא מוכרת בעולם כפורצת דרך בחדשנות רפואית וכעת נאלצת להתמודד עם הצורך לשקם את בית החולים סורוקה ההרוס, בעלות של מיליארדים. נכון לכן עשה השר חיים כץ, ממלא מקום שר הבריאות, כשהחליט לעצור את עבודת הוועדה ובמקביל ביקש – וקיבל – גם עצירת הבדיקה של פרופ' דנציגר, אף ששתיהן עמדו לפרסם בקרוב את מסקנותיהן. הדיון בבג"ץ הוקפא גם הוא, לפחות לחודש. "מצאתי מערכת מעורערת ומסוכסכת", נימק כץ את צעדו, והדגיש את מחויבותו "למצוא פתרונות". מבלי לומר זאת במפורש, דורש כץ מ"כל הצדדים" לשים בצד את האגו הגברי החזק שלהם, להתכנס לשיחות בשש עד שמונה עיניים ולהגיע לעמק שווה: שילוב בין המלצות מסתמנות של ועדה הבדיקה לבין אלו של פרופ' דנציגר. בלי איומי השתלטות ממשלתיים ובלי בג"ץ. זה יותר מאפשרי, זה הכרחי. לטובת חמישה מיליון מבוטחים ולטובת בריאות הציבור הישראלי.
