אהוב שלי, אלקנה,
עברו כבר 22 חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך, מאז שנקרעת מאיתנו ב-7 באוקטובר.
אין יום, אין שעה, שאני לא חושבת עליך.
אין לילה שאני לא נרדמת עם השם שלך על השפתיים, מחכה שהבוקר יביא איתו סימן, סימן שתחזור. שתשוב הביתה.
אני כותבת לך את המילים האלו עם לב מלא אהבה, אבל גם עם כאב עמוק.
קשה לתאר במילים את ההמתנה הזו. היא שורפת, אבל היא גם קדושה, כי היא בשבילך.
כל שנייה שעוברת מזכירה לי כמה אני אוהבת אותך וכמה אני זקוקה שתהיה שוב לידי. חופשי. חי. נושם. מחבק.
ראם שלנו כבר בן חמש. הוא גדל. הוא כל כך יפה... כל כך מלא חיים.
יש לו את החיוך שלך, את האנרגיה שלך, את הלב שלך.
הוא שואל עליך. הוא מצייר אותך. הוא חולם אותך.
אני מספרת לו עליך בכל יום, כאילו אתה עומד להיכנס מהדלת בכל רגע.
כי ככה אני מרגישה. כי אני חייבת להאמין שהמפגש שלנו קרוב, גם אם הכאב כבר בלתי נסבל.
אלקנה שלי, אתה חסר לי כמו אוויר.
אני מתגעגעת אליך בכל פינה בבית, בלב, בגוף, בנשמה.
אבל לא עזבתי אותך לרגע.
אתה איתי בכל החלטה, בכל צחוק, בכל בכי, בכל צעד שאני עושה למען המשפחה שלנו.
אני נלחמת בשבילך. בשבילנו. בשביל העתיד שעוד מחכה לנו.
העתיד שבו ראם לא יגדל לבד, שבו יהיו לנו עוד ילדים, שבו נוכל שוב לצחוק בלי פחד. רק באהבה.
התקווה שלי – היא אתה.
הכוח שלי – נולד מהאהבה שלנו, האהבה שלא מוותרת.
אני מחכה לך. ואחכה. כמה שצריך.
כי אין כוח בעולם שיכול לאהבה אמיתית.
אני אוהבת אותך בכל ליבי.
תחזור אלינו. תחזור אליי.
שלך, רבקה
