המקרה המצער של שון וייסמן והמעבר שלו לפורטונה דיסלדורף שהיה ואז לא היה, הוא ביטוי קיצוני ולא בהכרח סמלי לאופן שבו בידודה הבינלאומי המתהווה של ישראל עלול להשפיע גם על הספורטאים שלנו.
אלא שבהתכחשות של דיסלדורף לווייסמן, עם כל הצער, אין אמירה אנטי-ישראלית כמו שיש אחת פרסונלית. זו לא אמירה לגופה של אומה, אלא לגופו של אדם. ישראל היא עדיין לא מדינה לגמרי מצורעת, לפחות לא ברמה שבה ספורטאים יודרו מזירות בינלאומיות מתוקף אזרחותם בלבד.
הרי רק פחות משבוע לפני שהודיעה דיסלדורף על ביטול ההסכם עם וייסמן, חתם אוסקר גלוך באיאקס, קבוצה שאמנם ידועה בקשר ההיסטורי שלה עם היהודים ומן המפורסמות היא שבמשחקיה הונפו דגלי ישראל, אך גם אחת שמייצגת עיר שבה הותקפו אלפי ישראלים רק לפני פחות משנה. דיסלדורף אינה בירת האנטישמיות או הסנטימנט האנטי-ישראלי באירופה, ואמסטרדם אינה ערש הציונות.
במקרה הספציפי של וייסמן ישנן התבטאויות ברשתות חברתיות שאפשר להבין מדוע הן בעייתיות עבור מועדון שבסך הכל מחפש חלוץ ולא אסון יחסי ציבור. וייסמן הוא לא ישראלי שלא חתם בדיסלדורף – הוא ישראלי שצייץ שצריך למחוק את עזה, התבטאות שגם אם התכתבה עם תחושה רווחת בחברה הישראלית היא כזאת שאפשר להבין מדוע היא מתקבלת בפחות אהדה במקומות אחרים.
ועם זאת, מומלץ שלא לטמון את הראש בחול. גם אם וייסמן הוא הסמן הימני של האופן שבו נתפסת ישראל בעולם, זו לא רק בעיה שלו. בקרוב זו תהיה - אם היא לא כבר עכשיו - גם בעיה של ספורטאים שאינם מחזיקים בדעותיו או לכל הפחות מנהלים טוב יותר את תדמיתם הציבורית.
על כל יחיד סגולה כמו גלוך, שכישרונו שווה את הסכנה שלא יתקבל בסבר פנים יפות, ישנם עשרות שחקנים אחרים שבעניינם יחשבו פעמיים, שזו עלולה להיות פעם אחת יותר מדי. העולם של הכדורגלן הישראלי הוא אולי לא קטן מכפי שהיה בעבר – שחקנים משחקים בכל מקום, מאנגליה ועד מולדובה – אבל הוא מסובך יותר.
מתוקף האוניברסליות שלו, הספורט הוא המקום שבו העולם יכול לפגוש את ישראל, מדינה שמנהלת את ענייניה תוך כדי התעלמות מוחלטת מדעת הקהל, בצדק או שלא, ובוחרת להתבודד או נאלצת לעשות כך כהתגוננות. זו הסיבה לכך שמשחקים של קבוצות ישראליות במקומות מסוימים כרוכים בימינו באזהרות מסע.
העולם אף פעם לא היה מקום בטוח עבור ישראלים באשר הם, אבל אם בעבר הייתה איזו ציפייה ילדותית שרוחו האצילית של הספורט תספק פלטפורמה מקרבת מול רגשות שנאה קדמוניים, אז היום כבר ברור שההפך הוא הנכון. שחקניות נבחרת סלובניה סירבו ללחוץ את ידיהן של שחקניות נבחרת הכדורעף שלנו במשחק במוקדמות אליפות אירופה. אפשר לבוז לתגובתן הגסה, לתהות עד כמה היא נובעת מהבנה עמוקה של המצב במזרח התיכון או שמדובר בתירוץ לביטוי רגשות אנטישמיים שהיו חבויים הרבה לפני 7 באוקטובר, אבל אי-אפשר להתעלם מהרוח הנושבת. זו מציאות שמפתה לחשוב שהתגובה הטובה ביותר עבורה היא ניצחון על המגרש, אבל יש דברים שניצחונות לא פותרים, שאי-אפשר להשיב להם בשער או בהנחתה מעל הרשת. לפעמים משחק הוא רק משחק, ובחיים עצמם אנחנו לא מנצחים.
