ישראל עמדה כבר בעבר בקרב עם הגב אל הקיר. מלחמת העצמאות הייתה קרב כזה. המחפורת האחרונה של שאריות העם היהודי אחרי השואה. השנה השישית של מלחמת העולם, במובן מסוים - כקרב האחרון, גם אם שלוש שנים לאחר שזו הוכרעה, מול אויב אחר שכוונותיו דומות לאלו של הנאצים. מאז עברו 77 שנים ונבנתה כאן מדינה שידעה להדוף ולרסק פעם נוספת איום דומה, חמור בהרבה, של טבעת האש האיראנית. צבאית, מצבנו טוב מתמיד. מדינית - אנחנו עם הגב אל הקיר.
נתניהו תימרן את ישראל לקרב תבוסה מדיני שתוצאותיו מסתמנות כבר בבירור. מדינית, אנחנו אלה שבמצור, לא הפלסטינים בעזה. ישראל והציונות הפכו למותג רעיל, כלשונו של כתב הטלוויזיה בלונדון. הפגנות הענק שלא נראו כמותן שנים, על פני כל הגלובוס, מאוסטרליה ועד קנדה, הפכו את ישראל, הציונות, והיהודים בכלל, לנבל העולמי. הגלגל התהפך בתוך שנתיים, מתמיכה עולמית לאחר הזעזוע מזוועות 7 באוקטובר - להאשמות בהרעבת ילדים וברצח עם. והדינמיקה הזו מחלחלת 77 שנים לאחור, ככפירה מתרחבת והולכת בצדקת הציונות עצמה. זו תמצית ההישג המופלא של ממשלת הימין על מלא. מה שקרוי, לא לגמרי בצדק, ממשלת נתניהו - כי האיש שולט אמנם בלי מצרים במפלגתו, אבל הרבה פחות בממשלתו. יש בטבע מקבילות לכך. מחלתו הסופנית של עץ האגוז הברזילאי, למשל, נגרמת ממטפס הפילאה המתלפף סביב גזעו, שואב את חומרי ההזנה, ומונע פוטוסינתזה. העץ הענק משולל יכולת לעצור את הטפיל, ומת. נתניהו לעומתו, הזמין, מטפח, ומשלם לו דמי חסות. ושרי העליונות הדתית המלופפים סביבו, יודעים לגבות. כמה זמן נוכל עוד לחסות בצל שמשייתו הבודדת של טראמפ, שנמצא כל הזמן בתנועה? כשדעת הקהל בשתי המפלגות בארה"ב מתחילה למאוס במראות ובהגנה על ישראל. השינוי יגיע בצורה כזו או אחרת, וישראל תישאר לבדה. ומה אז? הווקטור מוביל באופן ברור וחד לתבוסה מרה, עם זעזועי משנה שקשה לחזותם.
נתניהו תימרן את ישראל לקרב תבוסה מדיני שתוצאותיו מסתמנות כבר בבירור. מדינית, אנחנו אלה שבמצור, לא הפלסטינים בעזה
למרבה הפליאה, חבורת העליונות הדתית שסביב נתניהו איננה קולטת שהלהג המופקר נגד "העסקה המופקרת" והקריאות להרעבה קולקטיבית וגירוש - שלא לומר סיפוח ויישוב מחדש - אלה בדיוק הדברים שחמאס מבקש לשמוע. זה החיזוק האמיתי שלו. לא המחאות של ה"קפלניסטים" ובוודאי לא זעקות השבר של משפחות החטופים. הקריאות האלה, שתרגומן הבינלאומי הוא ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות, הן שיצרו את הצונאמי של הכרה במדינה פלסטינית. מזה חמאס שואב את נחישותו ועיקשותו. גבם אל הקיר, הם אינם מצפים שתמונות החטופים, מורעבים על סף המוות, יזיזו משהו בעמדותיהם של רוטמן ודומיו. להפך - הם רוצים לעורר בכך עוד הצהרות מתלהמות מבן גביר ומסטרוק, ועוד תוכניות סיפוח מסמוטריץ'.
חמאס מציג תפיסות שורש שנבנו במשך שנים אצל הפלסטינים, והן לא הולכות להיעלם. הם לא היו אוהבי ישראל לפני, ועוד הרבה פחות אחרי מה שקרה בעזה. אבל הם יישארו כאן, לצידנו. הטיעונים ל"הכנעה" או "הכרעה", הם משום כך לא יותר מתרופות אליל עם תופעות לוואי - 50 גופות מיידית, ועוד חללים רבים אחר כך. מראית עין של ניצחון הכוח "האלוקי" על השכל והלב היהודי. כל עוד ממשלת ישראל רואה במלחמה את תכלית המדיניות, במקום להפך, עזה תישאר עבורנו מעין מלכודת קופים תאילנדית. לא נוכל להוציא את היד מצוואר הדלעת החלולה, כל עוד האגרוף קפוץ סביב מה שנדמה שתפסנו בפנים. משום כך, הפסקת הלחימה, שחרור החטופים ויציאה מעזה הם הכרח היסטורי, צבאי ומדיני. אחרת, הציונות, לא חמאס, היא שתועמד עם הגב אל קיר ההיסטוריה.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל