זה אף פעם לא בבת אחת. ההדרה היא בשלבים, בכרוניקה של מסרים. בהתחלה לא נותנים לך לקיים תחרויות ספורט אצלך במדינה כדי להגן עליך ועל אחרים. החלטה מתבקשת בימי טילים, שהופכת חלוטה גם כשהסיכון כמעט לא קיים. אז אתה מורחק.
אחר כך, כשאתה משחק בחו"ל, באמסטרדם, אתה מותקף ועובר לינץ'. ואז ברור שתהיה זהיר במשחקים הבאים; וימליצו לך, לטובתך, להצניע או לא להגיע לפה או לשם. אז אתה מפוחד.
ובין לבין מחווה אנושית לחטופים של כדורגלן אחד מסתיימת במעצר ובריחה מטורקיה; ומחווה של כדורגלן אחר לחבר שנפל, הצדעה לשמיים, הופכת למהומת אלוהים, שזוכה ליישור קו מביש מצד אופ"א. אז אתה מושתק. ויש את אלה שאצלם לא צריך שתעשה משהו. עצם קיומך חורה להם. הם יפנו גב להמנון. או לא יעלו לפרקט מולך. או סתם ישרקו בוז. אז אתה מוחרם.
ואז, או אולי קודם, יבואו אלו שלא ירמזו. הם יפעלו בגלוי או שלא כדי שתסולק ממפעלים ספורטיביים, כי כרגע, תקבל בהבנה, אתה לא ראוי להתקבל בין העמים. אז אתה אומר תודה שבכלל מרשים לך להיות שם. בשלב מסוים תבין: אתה הילד הלא-רצוי של הספורט העולמי. זה שפתחו ווטסאפ בלעדיו. והתחרעו עליו בהפסקה. ודחפו אותו לאחת הפינות במזרח אירופה, שישחק שם, רחוק מהעין. זה שכדי להיראות הומניים ויפים נכנסים בו. או מצייצים נגדו. זה שרומזים לו שלא יבוא למסיבה כי הוא טראבלמייקר.
וזה בכל תחום, בכל גיל, בכל מקום. מאולימפיאדה ועד תחרות רובוטיקה לילדים. זו לא מטאפורה. לא מזמן התקשרה אליי אמא מאליפות כזו באיטליה. כמה מהמתחרים, כדי להקניט, השמיעו אזעקה מוקלטת לישראלים.
יהיו שיסבירו שהבאנו את זה על עצמנו. התמונות מעזה, המלחמה שנמשכת ונמשכת, המתלהמים שעל ההגה; ויהיו את אלה שיגידו שהעולם מלא אנטישמיים שחיכו לנו בפינה.
יהיו שיאמרו שספורט זה חלק מלהיות קהילה, ובמעשינו הוצאנו את עצמנו מתוכה, בדיוק כמו שקורה בקהילה המדעית, האקדמית; ויהיו שיגידו שחלאס להתקרבן, אף פעם לא באמת היינו חלק. רק מינוני ההדרה השתנו.
זה לא משנה. העובדה היא שאם מישהו משלה את עצמו שהוא מזפזפ בשלט אל אי מבודד מפוליטיקות וממלחמות, היום-יום מלמד שאין יקומים מקבילים. גם בספורט הפכנו ליעד. לסדין אדום. לעול.
גם אם לא יראו את זה, לא ישמחו על שלב שנעלה באירופה, על ישראלי שיעמוד על פודיום, על גביע שנניף. זה סתם יסבך. ויעורר דעת קהל. ואבטחה, ועניינים, ופגיעה ברגשות וכל זה. בשביל מה. נחכה שיירגע. לטובתנו כמובן.
זה נכון שנדרש כישרון מופלג כדי להפוך מקורבנות האסון הנורא ב-7 באוקטובר לדמונים של היקום. הפרחים להנהגה שלנו. ועדיין השורה התחתונה היא שהעולם חושב שאנחנו מקלקלים לו. הוא בפאן זון. ואנחנו, את מי מעניינים ההישגים הספורטיביים המועטים שלנו? הם סתם מזכירים אותנו.
ובסוף אפקט הפרפר הזה מתגלגל אל אחרון הפרקטים. מי שיורה ברפיח, צריך להיות בכוננות ספיגה באליפות עולם בכדורסל עד גיל 19. מי שמצייץ למחוק את עזה, ישלם בהכי אישי בדיסלדורף. מי שבוחר להתרכז בספורט, כי זו השליחות שלו, לא יכול לסמוך על זה שישכחו לו שהוא ישראלי.
אם מישהו משלה את עצמו שהוא מזפזפ בשלט אל אי מבודד מפוליטיקות וממלחמות, היום-יום מלמד שאין יקומים מקבילים. גם בספורט הפכנו ליעד. לסדין אדום. לעול