התובנה המרכזית מ"יוניקורנז", הדוקו החדש של "כאן 11" על ההייטק הישראלי, היא שפעם הייתה פה מדינה. מדינה שתיכננה דברים, ראתה צעד אחד ואפילו שני צעדים קדימה, והצליחה להקים תעשייה ששווה מיליארדים. זה לא סיפור על כמה יזמים בג'ינס וחולצה שחורה דהויה שהיו להם מחשבים והצליחו כנגד כל הסיכויים. מדינת ישראל – מי יכול בכלל לדמיין את זה – חשבה על העשורים הבאים. "הקטר של המשק" לא בא לעולם בטעות. הצלחנו להבין לאן הרוח נושבת, הבאנו לפה את "אינטל", רצינו להתפתח.
איפה זה ואיפה ישראל 2025. מה התוכניות שלנו בעניין בינה מלאכותית, למשל? כי לסעודיה ולאיחוד-האמירויות יש השקעות בנושא. "הסטארט-אפ ניישן" ישנה בעמידה בינתיים.
לא כל סדרת דוקו שווה את הזמן שמושקע בה, רובן היו יכולות להיות סרט של שעה וחצי. במקרה הזה, היו ארבעה פרקים – אבל התחושה היא ש"יוניקורנז" יכולה לסחוב אפילו עונה שלמה. הפרק הראשון על ההיסטוריה היה מרתק וכאמור הראה שפעם הייתה פה מדינה עם חזון, אבל בהמשך הסדרה לא חסכה בביקורת על הפערים החברתיים שההייטק הוא חלק מיצירתם, ואפילו מיחידת 8200. כיום, נהוג שמושא הדוקו, ולא משנה אם זה הייטק או זמר, זוכה בעיקר לליטופים על פועלו (מורשת "הריקוד האחרון", שכולה הייתה סגידה למייקל ג'ורדן והעלמת פרטים פחות מחמיאים מהביוגרפיה שלו – יוצרים כנראה הבינו שזה מה שמבקשים מהם). יש בנסיקת ההייטק גם צדדים פחות מחמיאים, וזה לא מובן מאליו שמדברים עליהם – נדיר למשל לשמוע ביקורת על ענף הסייבר. את ההסתמכות של צה"ל על טכנולוגיה והחלק של המודיעין הטכנולוגי בכישלון של 7 באוקטובר מישהו (אולי) יחקור בעתיד.
אף שזאת לא שאלה שעולה באופן ישיר מהסדרה, קשה שלא לתהות אחריה "לאן אנחנו הולכים מכאן?" – וזאת מחמאה אדירה עבור "יוניקורנז". האם ישראל מסוגלת שוב להרים את עצמה עכשיו, כמו שעשתה אחרי המשבר הכלכלי בשנות ה-80? אם זה תלוי באזרחים, יש תקווה. אבל כמו שראינו בפרק הראשון, גם המדינה צריכה להיכנס לתמונה. לא נראה שיש שרים שמתמחים או מתעניינים בטכנולוגיה חדשה, אבל לפחות הם יודעים ליצור תמונות בצ'אט ג'יפיטי. אמנם גם ילד בן חמש יכול לעשות זאת, אבל אסור לזלזל ביכולת.
בקטנה
הראיון של דני קושמרו עם עמי אשד ב"אולפן שישי" היה מפחיד ומרתק כאחד. מפקד מחוז ת"א לשעבר סיפק ציטוטים מדהימים לגבי התנהלותו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ולמעשה מוכיח שמה שפורסם עד היום על מצבה של המשטרה הוא רק קצה הקרחון. תוך שנתיים-שלוש בלבד, כפי שהוא מסביר, אפשר לשנות את הארגון מהקצה אל הקצה. הוא היה מאובטח כי מכונת הרעל סימנה אותו. מפקד בכיר במשטרה חש מאוים כי הוא לא טיפל מספיק טוב בהפגנות בקפלן. האומץ שאשד הפגין בראיון הזה הוא בלתי רגיל, הוא באמת הלך עד הסוף. מהמקרים הנדירים שבהם ראיון מצדיק את הפרומואים המפוצצים.
