מה צריך עם שמנסה לבנות מדינה חדשה? הוא צריך צבא, צריך יישובים, צריך מטבע משלו וצריך גם ריקודים. כן, המצאת ריקוד ההורה נבעה ממניע ציוני טהור, ולפי הסרט הנפלא "הורה", שעלה לאחרונה ב-HOT8, זה לא מקרי שרוקדים אותו בזוגות או בקבוצות. בשום פנים ואופן לא תראו אדם שרוקד הורה לבדו, כי הריקוד הזה נועד לסמל את החיבור של עם ישראל לארצו ואת חיבורם של בני העם זה לזה. אולי זו הסיבה לכך שמהצד עשוי הריקוד להיראות מגוחך ומיושן: בשביל צעירים "ריקודי עם" הם שם קוד ל"חוג למבוגרים".
הסרט "הורה" הוא שיעור היסטוריה, אבל שיעור חשוב, לא משעמם. כמו שאנחנו נוסעים ליוון בשביל הטברנות, ואף אחד לא צוחק על היוונים שהם שוברים צלחות, ראוי שהצופה הישראלי יכבד את ההורה. המלחמה של מדריכי הריקודים נראית אבודה: הצעירים לא רוצים לרקוד לצלילי "ערב של שושנים", אבל רק משום שהם לא מכירים מספיק את הסיפורים שמאחורי הריקודים האלה ואת המטרה ליצור תרבות ייחודית לישראל. בשנות ה-50 הצליחו להטמיע את הריקוד הזה. למה שזה לא יקרה גם היום? זאת יצירה ישראלית חשובה. אז אולי בחתונות כבר לא יחגגו עם צעד תימני, אבל צריך לשמור על המסורת ולהשאיר אותה בתודעה. הסרט עושה את זה, ולכן הוא כל כך חשוב.
הבמאי אבי וייסבלאי יצר סרט מז'אנר "עלייתו ונפילתו", רק שהגיבור כאן הוא לא כוכב שהתרסק אלא ריקוד עם שידע ימים יפים יותר. אבל האמירה שלו יותר מעניינת מ"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", כי ההורה הוא סמל ישראלי, וכך יש להתייחס אליו. כמו שאנחנו מתייחסים לפלאפל ולשירי ארץ ישראל. המסקנה מהסרט הזה היא שאסור שריקודי העם ייעלמו. זאת צריכה להיות משימה לאומית. חושבים שזה מוגזם? נסו לדמיין את האמריקאים מוותרים על מוזיקת קאנטרי כי יש להם היפ-הופ עכשיו. לא יקרה
