זו כבר רוטינה צפויה יותר משאלת מוטי קסטל במסיבות העיתונאים של ביבי: המועמדויות לפרס אופיר מתפרסמות, כולם מתלוננים שאיש לא מכיר את הסרטים, הטקס משודר, עדיין לא מכירים את הסרטים, השר שולח מסר לבבי בנוסח "שמאלנים תיחנקו", הסרט הזוכה עולה להקרנות דקה אחרי הטקס והמפסידים נזרקים לאולמות בפברואר לשבועיים ונעלמים. הסוף.
השקט היחסי שבו התקבלה ההשתלחות העונתית של מיקי זוהר בפרסי האופיר ש"מקדשים את הנרטיב הפלסטיני" בסרטים שלא ראה או מתכוון לראות, הוא רק עדות למעמד המשונמך של הקולנוע הישראלי, בטח יחסית לצונאמי הקרוי עידן עמדי בתעשיית המוזיקה. למעשה, התחום עבר להתקיים בשתי פלנטות נפרדות: האחת, נקרא לה בגדול "פלנטת אדרי" (ע"ש המפיק משה אדרי), כוללת את 'לשחרר את שולי סאן' שדהר בקלילות למיליון צופים, 'ההילולה 2' ושאר סרטים על ישראלים שמתבזים ונחטפים בחו"ל (מתי מני ממטרה נמלט מפרו-פלסטינים בנמלי יוון?). הפלנטה השנייה היא "פלנטת האופיר" שתוארה לעיל. אבל האמת היא שזה דווקא בסדר: גם בחו"ל האוסקרים הולכים ומשתבללים בסרטי איכות, ואין ציפייה שבעקבות הטקס כל צופי דיסני יחשבו מסלול מחדש וילכו לבלוס פופקורן מול כמעט ארבע השעות של 'הברוטליסט'. באופן דומה, לא צריך להעמיד פנים ש'שולי סאן' כזה טוב שהוא חייב לקבל אופיר על חשבון נדב לפיד ודאנה איבגי. מה ששלו שלו, ומה ששלהם שלהם.
מה שנעלם לגמרי באופיר, ואגב במידה פחותה גם באוסקר, זה הפעפוע. בהוליווד עוד טורחים למצוא כל שנה את ה'מרשעת' או 'אהבה בשחקים': מלכת הכיתה עם אספירציות חנוניות, שאפשר להזמין להשתתף באוסקר מבלי להתפוצץ מצחוק. בישראל גם זה לא קיים.
לפני עשור התחרו ראש בראש באופיר 'אפס ביחסי אנוש' מול 'גט', שהיוו קונצנזוס מהדהד גם של המבקרים וגם של הקופות. מאז גם הקהל השתנה ופחות יוצא מהבית לסרטי איכות, אלא במקרים חריגים וחד-פעמיים כמו 'אופנהיימר' (בקולנוע הישראלי, צר לנו, לא נמצאה דוגמה מקבילה בשנים האחרונות). רשימת המועמדים לאופיר השנה, מ'חמצן' שבו דאנה איבגי העגמומית מגלמת אם שמנסה להוציא את בנה מהמלחמה, ועד 'נאנדאורי' שעוסק בעורכת דין רגישה במסע שורשים עדין בגיאורגיה - בלי שלום אסייג - לא נשמעים כמו סרטים שיביאו יותר מכמה רבבות צופים בודדים. נשמח להתבדות.
