כפי שיודעים יותר מדי אמנים ואמניות, להיט אחד יכול לעשות קריירה ובאותה מהירות לקבור אותה. אבל להיט כמו "עוד יותר טוב" עוד עלול להפוך את ששון איפרם שאולוב להיסטוריה עוד לפני שיגיע לגיל שבו ברמנים כבר מבינים שמותר למכור לו אלכוהול בלי לבקש תעודת זהות. פאר טסי, שהיה יוצר הרבה יותר מגובש משאולוב לפני עשור, כמעט התרסק בגלל ההתמכרות הלאומית ל"דרך השלום", ולקח לו הרבה זמן עד שהקהל הרחב הסכים לקבל אותו כמו שהוא. "עוד יותר טוב" כבר תפס כל כך הרבה משמעויות ברגע הקריטי הזה, שמשימת ההתבדלות ממנו רק הולכת ומסתבכת.
ובדיוק בגלל זה יש משהו מרענן בסינגל החדש של שאולוב, "עולם בשני צבעים": לא המנון העצמה, לא זריקת מוטיבציה, לא תפילה ולא תחינה. שיר שברון לב של אדם צעיר (שאולוב כתב והלחין), שמנסה להישמע קצת יותר מבוגר מגילו האמיתי הן בכתיבה (עם נטייה לחריזת יתר אולארצ'יקית) והן במעטפת המוזיקלית (הפקה של מכונת הלהיטים מתן דרור והשפעות של שלומי שבת ושרית חדד). אבל דווקא משום שדי ברור שהכותב והזמר כולו בן 23, יש בזה מין חינניות: כמו סרט קיץ נטול יומרות שהולכים אליו בשביל המזגן ומגלים שעברה שעה וחצי בלי להרגיש, ואפילו היה נחמד.
בהקשר הזה יש לקוות שהציפייה של שאולוב ומנהליו היא לא לשחזר בכוח את ההיסטריה סביב "עוד יותר טוב", ואפילו הרבה פחות מזה: שאולוב, כמו כל הפופסטארים בדור שלו, עובד מהר וחזק גם במחיר של פגיעה בבניית רפרטואר שרירי, ואילו "עולם בשני צבעים" יכול להיות להיט אך ממש לא חייב להיות ה-להיט. כשצוברים כמה וכמה כאלה, אז העתיד באמת יכול להיות (עוד יותר) טוב.
