במנהרה שבה עומר הוחזק עם אביתר דוד, גיא גלבוע-דלאל וטל שהם, הייתה תלויה מנורה קטנה. יום אחד, היא הבהבה וכבתה. נדלקה ושוב כבתה. כשהאור עלה, הארבעה ראו עשן אופף את האוויר. עומר, שחשש מהאפלה מתחת לאדמה, חזר מיד לרגעים הקשים אז, במיגונית. אימה וחרדה הציפו אותו. טל תפס את ידו ואמר, "בוא נשכב מתחת לעשן, נרגיש בו פחות". במשך שעות הם החזיקו ידיים, כשהאחרים מרגיעים אותו. "פתאום כולם התגברו על התחושות הקשות שלהם, והיו איתי ובשבילי. זה היה עוד רגע שבו הבנתי את הכוח שלנו יחד, את חשיבותה של התמיכה", הוא מספר. אחרי כמה שעות האור נדלק שוב והעשן התפזר, לא לפני שהם שמעו את רעש המצית בידו של המחבל שהצית את הניירות בפתח המנהרה.
פחות מחצי שנה אחרי ששוחרר משבי חמאס, עומר ונקרט (24) מדבר על המסע הנפשי המורכב, ומסביר מדוע דווקא הוא, דווקא עכשיו, מוביל את יום "R U OK" של עמותת אנוש – העמותה הישראלית לבריאות הנפש – שמעודד שיח רגשי, עוזר לזהות אנשים במצוקה ולעשות שינוי. "זו מטרה נעלה בעיניי. במיוחד בנקודה שבה כולנו נמצאים. המלחמה נוגעת בכולם, גם אם לא פיזית או דרך אובדן ושכול", הוא אומר, "הנתינה כל כך חשובה, והיא עוזרת לי בשיקום. מה שנתן לי את הכוח להמשיך להילחם שם בשבי ולחזור, אלה המשפחה והחברים שלי. נלחמתי לשרוד גם עבורם, ואני רוצה להיות פה גם בשבילם".
אז איך אתה מגדיר "להיות בסדר"? היום אתה מרגיש ככה?
"זו שאלה מורכבת. אנשים שואלים אותי, 'איך אני יכול להתייחס לבעיות שלי כשאני שומע את הסיפור שלך?' ואני אומר שאין מקום להשוואה. אני מזכיר לעצמי שאני בסדר, שהכול בסדר. כל עוד השמיים מעליך, כל עוד אתה מתעורר וחוזר למקום בטוח, לאו דווקא הנוח אבל הבטוח, ויש לך אנשים תומכים ואוהבים, ונתמכים ונאהבים על ידך, אתה יותר מבסדר".
"כשהייתי לבד לא היה לי על מי להישען מלבד על עצמי”, הוא מספר על הימים בשבי, “מהרגע שהגיעו מחבלים למיגונית התחלתי שיח שלא נפסק עם עצמי ועם אלוהים. אני זוכר שאחרי חודש לבד, העבירו אותי למנהרה קטנה והמחבלים ששמרו עליי הרעיבו אותי, ממש. שבוע בקושי אכלתי, והתפללתי בכל ליבי לביס אחד. אחרי חצי שעה שהרגשתי שהנשמה שלי נקרעת, השובה נכנס עם תמר אחד. זה היה עולם ומלואו, ואולי גם מסר. הייתי לבד אבל לא הרגשתי לבד. הלכתי המון במנהרה הזו, התאמנתי. כשחשבתי על העבר נעשיתי כאוב, עצוב, מתגעגע, קרוע. אז חשבתי קדימה. הגעתי לרמת תכנונים לא סבירה, אם בפנסיה שלי אעדיף לשחק גולף או לראות כדורסל. זה נתן כוח, כי המשמעות הייתה שאני חוזר הביתה. וגם המון הודיה".
חטוף, לבד, במנהרה. על מה מודים?
"ברגע שנכנסתי מתחת לאדמה, הבנתי שנפל הפור. אמרתי, 'עומר, אלה החיים שלך עכשיו. אין שום דבר שתעשה שישנה את העובדה שאתה חטוף, זה לא בשליטתך. תהיה מוכן לנורא מכל. המשפחה מחכה לך בסוף הדרך. חודשיים עד 15 שנה, רוץ'. זו הייתה המנטרה, הלכתי איתה כל השבי.
"חייתי בתנאים שלכנות אותם תת-אנושיים יהיה מפואר. מסדרון נמוך ברוחב פחות ממטר, שמונה מטרים אורך, מנורה באמצע, בור צרכים ליד המזרן שלי, ואני לבד. נכנסים אליי פעם ב-24 שעות לדקה, לא מסתכלים עליי, לפעמים מניחים קצת אוכל על הרצפה ומסתובבים. זה שבר אותי. נזכרתי ב'תהיה מוכן לנורא מכל', ואמרתי לעצמי, 'שתוק ותגיד תודה על מה שיש'. דיברתי לעצמי בקול. אתה יכול לעמוד, תגיד תודה. לא מכים אותך 24/7, תודה. אתה בוחר מתי ללכת לשירותים, תודה. היו תקופות שאסור היה לעמוד בלי אישור, או לבקש, רק אם אומרים לך. אני חי אחרי 7 באוקטובר בשבי שכולו סכנת חיים תמידית, תודה".
× × ×
אבל הוא זוכר גם רגע אחד משמעותי של שבירה. "הרגשתי שזהו, הם שחטו את הנפש שלי, לא נשאר בי כלום, אני לא אחזור להיות כאחד האדם לעולם. נפרדתי מכל צלם אנוש שנותר בי. במשך שעות, בקול רם, נפרדתי מעצמי, מאמא, מאבא, מהאחים שלי רן ומאיה.
"זה היה ב-10 ביוני 2024. בעקבות הכניסה לרפיח ונפילת העסקה, השובה הראשי שלי החל במסכת התעללויות, נפשיות ופיזיות. זה שבר אותי. נקודת המפנה הייתה ששלושה ימים אחרי, אביתר, גיא וטל ירדו אליי למנהרה. לא הייתי צריך להילחם לבד יותר. זו הייתה אקסטזה מטורפת, לא הפסקתי לדבר שלושה שבועות. וזה דיסוננס, כי להם היה קשה ודרמטי, הם היו לראשונה מתחת לאדמה אחרי 250 ימים. מצד שני הם הסתכלו עליי וזה נתן להם תקווה, למרות שאני הרגשתי שבר כלי. הם חקרו אותי, איך השיניים, איך העור. והם אמרו, 'אוקיי, לפחות שמונה חודשים יש לנו שיהיו איכשהו בסדר'. נהיינו משהו מיוחד. היו קשיים, ברור, אבל הרגשנו בלתי חדירים. הדברים שהמחבלים עשו לנו, בטח שהייתה להם השפעה, אבל היינו חזקים יחד. ידענו לעצור את הריב ולהגיד, 'זה לא שלנו, זה משהו חיצוני שנכנס אלינו'".
על מה רבים למשל?
"שוויון. מקור ראשון לחיכוכים. יש כל כך מעט וכולם סובלים. זה מתחיל באוכל, ואז במים, ובמיקומי שינה, כי יש מזרן אחד קצת יותר רך, ואחד יותר קרוב לבור צרכים, ורק שתי שמיכות, אז עשינו סבבים. זה מטורף, כי אנחנו כל הזמן יחד, אתה רואה את האחרים אלא אם עוצמים עיניים. גם בשירותים. תמיד".
ואיך דואגים אחד לשני?
"בכל בוקר שואלים אחד את השני, 'איך אתה מרגיש?' לפעמים כמה פעמים ביום. אחד מרגיש אופטימי, השני תסכול עז, השלישי דיכאון. אחרי שעות שאלנו, 'מישהו מרגיש אחרת מהבוקר?' היינו ערים לרגשות שלנו ודנו בהם שעות. חסרי פילטרים. זו אחת הסיבות שהתחברתי לפרויקט הזה. מה שעברנו שם מהבחינה הזו, הרגשית, חיזק אצלי את השריר של השיח הזה. פתח אותי להיות ער למה שקורה אצלי וסביבי. הייתי ער גם לפני, אבל לפעמים פשוט בחרתי להתעלם".
× × ×
עומר נחטף ב-7 באוקטובר ממסיבת הנובה, ושוחרר מהשבי אחרי 505 ימים, בעסקת החטופים השנייה. "אני עדיין בשלבי עיכול, לפני השיקום והריפוי", הוא מספר, "לוקח זמן להשתחרר מהטראומה כדי להתחיל לתת לה קונטרה. הנקודה שעליה אני הכי צריך לעבוד כרגע היא היום עצמו, 7 באוקטובר. מבחינתי הוא נגמר רק ב-22 בפברואר 2025. חזרתי כשאני עדיין חי אותו. עד היום אני לא יודע הכול".
מה חשבת שם על מה שהמשפחה והחברים עוברים?
"העדפתי לחשוב על זה כמה שפחות, כי זה הכי הכאיב. אבל הבנתי שאני צריך גם להתפרק. חייב להוציא, אי-אפשר רק לספוג, אחרת משתגעים. אז יזמתי, חשבתי על הכאב של המשפחה וזה היה כמו כפתור להתפרקות. שרתי את 'ילד של אבא', יש בו משפט שתמיד הביא אותי לדמעות. 'ואבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך'. חשבתי כל כך הרבה גם על החברים הטובים שלי, זה מאוד כאב".
"לעולם לא אוכל להסביר את זה", הוא מוסיף, "אבל אם עכשיו מחזירים אותי ללילה שבו הזמנתי את הכרטיס לנובה, אני מזמין ונוסע. זה מטורף, אני יודע. היום אני שמח במי שאני, החוסן, החוזק, התובנות, השינוי שעברתי. אני שמח באדם שאני וגאה בו. עם כל הקשיים, אני חושב שהמשקל שאני נותן ליתרונות הוא גדול משל החסרונות. לצד זאת, אני מסתובב עם מטען עצום. הכאב תמיד קיים ויש רגעים שהוא כבד מדי, ואז אני רק רוצה שזה ייפסק. אבל אני שמח על מי שאני היום, יותר מאשר כואב את מה שעברתי".
המשפחה והחברים מספרים מה עברו אז? או חוסכים ממך?
"מה שפתח את עיניי היה שיחה עם בת הזוג שלי עדי. היא היחידה שלא חסכה ממני את הכאב וההתמודדויות שלה בכל התקופה. היא זו שהצביעה על כך שאני לא נותן לזה אולי מספיק מקום מול החברים שלי. אחרי זה החלטתי לדבר איתם ולדרוש מהם להיפתח בפניי ולשתף אותי. בהתחלה החברים רק ניסו לעודד ולשמח אותי. הסברתי להם, לא חזרתי רק בשבילי אלא גם בשבילכם, לתמוך בכם, אז דברו איתי. למשפחה שלי אמרתי את זה ביום הראשון. זה מה שחיבר אותי ליום המיוחד של R U OK, להיות שם גם בשביל אחרים. הוא מלמד לא רק לשאול אחרים אם הם בסדר, אלא גם אחריות, אחווה, ערבות. מודעות, וזה כל כך חשוב בחברה שלנו כיום".
ד"ר הלה הדס, מנכ"לית אנוש, מוסיפה כי "במיוחד בתקופה הנוכחית חשוב במיוחד לשים לב לאנשים סביבנו, להתעניין בהם באמת ולעזור להם לעבור תקופה קשה ולהתמודד עם משבר. בחרנו בעומר להוביל השנה את הקמפיין בגלל שהוא מייצג את התובנה העמוקה שמאחוריו".
עומר, עכשיו, R U OK?
"אני יותר מבסדר. להגיד שהכול טוב? כמובן שלא. כל עוד יש חטופים שלנו שם, הכול מורכב. הימים האלה, בטח מאז התיעוד של אביתר, קשים ביותר. יש לי משימות, החשובה שבהן היא לעשות מה שאני יכול כדי לעזור להחזיר את החטופים שלנו הביתה. אני רוצה להגיד לגיא ואביתר דבר אחד, שאני סומך עליהם. שיזכרו כל מה שעשינו יחד, שהרוח שלי עדיין שם איתם. הם יודעים מה הם צריכים לעשות, רק שימשיכו. הם כבר יבינו".
