יש לי חיבה לסרטים שמשנים כיוון בתדירות גבוהה – מחליפים ז'אנרים, מקצבים וטונים – ואי-אפשר לנחש לאן ילכו. כזה הוא "חלומות" חסר המנוח, שקופץ ממקסיקו לארצות-הברית ובחזרה כמה פעמים.
הוא מתחיל כדרמת הגירה חברתית ואקטואלית לעידן טראמפ: משאית מלאה במהגרים תקועה בשולי כביש בטקסס, המהגרים כמעט מתים מהחום, אבל אנחנו מתמקדים רק באחד מהם שנמלט ונפרד משאר הקבוצה. בתוך עשר דקות הסרט משנה פאזה ועוסק ביחסיו של המהגר הצעיר, רקדן בלט מוכשר (אייזק הרננדז), עם מיליארדרית אמריקאית (ג'סיקה צ'סטיין) שמאוהבת בו. לפתע זו דרמה רומנטית, עם רגעים ארוטיים, על אישה אמריקאית אמידה שמוצאת מזור בצעיר מקסיקני סקסי. השאלה מי מנצל את מי, מי החזק ומי החלש, עולה מדי סצנה. בכך הסרט מזכיר את "פרזיטים" המופתי מקוריאה, שהיה קומדיית מעמדות אכזרית. כמוהו, גם "חלומות" יורד מהפסים בשלב מסוים יחד עם דמויותיו.
דבר אחד עקבי לאורך כל הסרט: המשרתים המקסיקנים. בכל סצנה מוקפות הדמויות בעובדים שקופים, מלצרים ומנקים ממקסיקו. גם המהגר עצמו נהנה משירותי מהגרים אחרים כשהוא עולה ברמת החיים – להזכיר שעם כל הכבוד לדרמה ולפסיכולוגיה של הדמויות, יש קודם כל סוציולוגיה. אנשים מסוימים תופרים בגדים, מרכיבים אייפונים ומנקים שירותים לאנשים אחרים. זה כל כך ברור מאליו, שזה לא מדובר בדרך כלל, אבל ב"חלומות" זה מוזכר בכל רגע.
במאי הסרט הוא המקסיקני-יהודי מישל פרנקו, יקיר פסטיבלים שעבר לגור בישראל וגם מצלם פה סרט על המלחמה. פרנקו מרבה לשתף פעולה עם זוכת האוסקר צ'סטיין, שכבר הוכיחה את חיבתה לדרמות יחסים אינטנסיביות עם טאצ' ישראלי במיני-סדרה "תמונות מחיי נישואים" של חגי לוי. רוחו של ברגמן מרחפת גם כאן, כמו גם של שלל יוצרים אירופאים חצופים יותר, מפאסבינדר עד פזוליני. בכלל, "חלומות" מרענן מעצם היותו חריג בנוף הקולנועי הנוכחי: דרמת יחסים מתעתעת, ממוקדת (שעה וחצי בלבד) ואינטיליגנטית. סרט מיוחד, לא לכל אחד, ובעיקר די חכם.
