בא לי עלייך, הפועל.
בא לי שהעונה כבר תתחיל. בא לי להתלבש כמו לדייט בשבת, לשים את הצעיף, את החיוך, לצאת לבלומפילד. בא לי על הבירה שלפני המשחק, על הצ'ייסר שיעיר את הדם. בא לי לרפרש את האינטרנט כל חמש דקות, לחפש את הכותרת שתגיד: הוחתם זר עם פינצטה. בא לי לראות את ה"וולקאם" הזה, להרגיש שזהו, אנחנו בפנים.
כל כך חם פה, כל כך עצוב - שהלב מחפש סיבה להתרגש. ובהרגשה שמסתובבת לי בבטן, יש ממה.
אבל נודה על האמת, אני מכור. וכמו נרקומן של כדורגל, ההתרגשות היא עוד לפני המנה. הדבר המנחם הוא שאני לא לבד. אלפי האוהדים שמגיעים למפעל המפואר של גביע הטוטו לא טועים.
שניים מיוחדים פגשתי השבוע בתא הכבוד. מימיני ישב מושיק תאומים עם בתו ונכדיו, משמאלי שרון ניסנוב. אם מחברים את הוותק שלהם עם הטוב ועם הרע ביחד מקבלים את כל ההיסטוריה האדומה בשורה אחת. קצת שמח, קצת עצוב. המחבר בין שניהם הוא שעל אף הכל הם נשארו אוהדי הפועל.
אז מה יהיה? בא לי שזה סוף כל סוף יקרה לנו, שנחזור להיות הקבוצה שאנחנו יכולים להיות. שהשקט הזה, שמגיע מההנהלה וגיא פרימור בראשה, יחלחל פנימה לתוך חדר ההלבשה ולראשונה זה זמן רב נפסיק להיות מקור לסיפורי טלנובלה מעיקים.
בא לי שאליניב ברדה יחזיר את הכבוד לתואר מאמן הפועל ת"א כמו שדוביד שוייצר ידע לחבר ולבנות את הקבוצה של שנות ה-80. בא לי שסתיו טוריאל ינהיג את הקבוצה ויהיה דמות לחיקוי שילדים ידביקו פוסטרים שלו על הקיר בחדר.
אולי בעצם בא לי לחיות את העכשיו ולא את העבר. בא לי להיות אוהד של קבוצה שמשחקת כדורגל. אני רוצה לחזור לא רק להתרגש, אלא גם לנצח. בא לי לקחת אליפות של 0:1 כביר.
אז שתתחיל העונה כבר. בא לי עלייך, הפועל.
