לצד העובדה שאין "מבט שני" ב"חתונה ממבט שני" (המפגש בין הזוגות עדיין עיוור כמו סטיבי וונדר), קשה שלא להבחין בהבדלים בין התוכנית החדשה לספינת האם, "חתונה ממבט ראשון". הטלת הזרקור על גרושים וגרושות, שהם גם אבות ואמהות, מייצרת אוכלוסייה שונה בתכלית, ולכן גם החוויה כולה אינה ולא יכולה להיות זהה. אירועים משני חיים כמו הורות ופירוק משפחה בהכרח מולידים טיפוסים אחרים מרווקים ורווקות שמאסו בג'ונגל של האפליקציות ומחפשים פרטנר לארוחת ערב שהכין השף המפורסם וולט.
גם נושאים משותפים בשתי התוכניות, כמו חרדת הבדידות וטראומת הכישלון, מקבלים משנה תוקף כשמדובר באנשים שכביכול כבר הגיעו ליעד – החתונה – ואז הכל התרסק. בעוד ש"חתונה ממבט ראשון" נשענת בגלוי ובגסות על מה שנשאר מהפנטזיה על אבירים חסונים ועלמות במצוקה, בשני הפרקים הראשונים של "חתונה ממבט שני" הופיעו דמויות מצולקות, מפוכחות, עייפות. הן כבר עברו את שלב ההתפשרות שמגיע בכל קשר רציני וגילו שזה לא מספיק כדי שהרצפה לא תקרוס. לכן גם נדמה שהיחידים שמבינים כמה זה מסובך הם אנשים באותו סטטוס.
באופן די מפתיע, וגם זה בניגוד ל"חתונה ממבט ראשון" בפרט והנטיות הסנסציוניות של קשת בכלל, בינתיים לא ניכר רצון לבצע שפטים במשתתפים רק בגלל הצורך הטבעי והמתבקש שלהם בזוגיות: השידוכים עד כה לא נראים כמו התעללות בחסרי ישע; הניסיון הרב שהזוגות צברו בחלוקת מרחב עם אדם אחר מנטרל את אפקט המבוכה והמועקה; והאספקט הכי רגיש ונפיץ, המעורבות של הילדים והילדות, לא חוצה את הגבולות שנקבעו בעידן הנוכחי, גם אם הוא בעייתי בפני עצמו.
עושה רושם שגם ההחלטה להישאר כל העת בתאילנד, הרחק מהסביבה הקרובה והשיפוטית (כפי שניכר בטקס הצפייה מרחוק ב"חתונה", שהזכיר אירוע מימי הקורונה), עובדת כדי שאכן יתקיים "התהליך" הקדוש. נותר לראות אם השהות המשותפת של הזוגות באותו מתחם (פרט שנותר מעט מעורפל) תפיק קבוצת תמיכה נוגעת ללב או זירת פיצוצים בנוסח תוכניות הריאליטי של נטפליקס.
אולם גם אחרי כל הדברים הללו, "חתונה ממבט שני" היא לפני ואחרי הכל בידור טלוויזיוני, שמציית לחוקים קשיחים של מראה חיצוני, כריזמה, ביטחון, רקע כלכלי ואפשרות להתעופף לתאילנד במשך חודש (בזמן מלחמה). דווקא משום שעסקינן בגרושים וגרושות, טריטוריה אחרת לגמרי בתחום הכאב וההלקאה העצמית, ניתן להרהר על המסוגלות של התוכנית לתרום משהו מהותי לאנשים שנקלעו לסיטואציה דומה אבל לא כתוב להם "רייטינג" על המצח. הם לא יקבלו מבט: לא ראשון ולא שני.
בקטנה
כנראה שגם ראש הממשלה הרגיש שמסיבת העי־ תונאים השבוע לא בדיוק השיגה את יעדיה, אז הוא הלך על האופציה המועדפת השנייה: "ראיון" בפלטפורמה אוהדת – מה זה אוהדת, שרופה – כמו הרצועה של שרון גל בערוץ i24 . גל לרוב יותר מתוחכם מיעקב ברדוגו ופחות מביך ממוטי קסטל, אבל אפילו שניהם לא העניקו לנתניהו במתנה תכשיט וביקשו שיעביר את זה לר־ עייתו. אתם מבינים, גל פשוט התחדש לאחרונה בקולקציית תכשיטים מסחרית והוא אשכרה השתמש במעמד כדי ללקק לנתניהו ולקדם את עצמו. נותר רק לתהות איך עיתונאים ועיתונאיות )אמיתיים( שעוב־ דים ב־ i24 מרגישים כשהם רואים "ערוץ חדשות" הופך לערוץ קניות.
