בבוקר אוגוסט אחד ישב דונלד טראמפ בחדר השינה בבית הלבן ועשה את מה שהוא הכי אוהב בעולם: ראה טלוויזיה. ערוצי "פוקס ניוז", כמובן. במקרה הזה, "פוקס עסקים", שם ניהלו המגישה מריה ברטירומו והסנאטור הרפובליקני טום קוטון דיון ער שהתמקד בהאשמות שלהם כי למנכ"ל אינטל, ליפ-בו טאן, יש קשרים חשודים עם ממשלת סין.
השעון שבקצה המסך הצביע על השעה 7:34. חמש דקות אחר כך העלה טראמפ פוסט באתר המדיה החברתית שלו, Truth Social, שבו כתב: "למנכ"ל אינטל יש ניגודי אינטרסים גדולים והוא חייב להתפטר. אין פתרון אחר לבעיה!".
3 צפייה בגלריה
(כמעט כל החלטה שהוא מקבל מגיעה ממה שהוא רואה בטלוויזיה. דונלד טראמפ | Joyce N. Boghosian/White House via AP)
נשיא אמריקאי שרומז לחברה פרטית שמוטב לה להיפרד מהמנכ"ל שמינתה חודשים ספורים קודם, כי חבל, יש לה פנים יפות, זה משהו שפעם רפובליקנים היו רואים בו עילה להדחה. במקרה הזה אף אחד לא אמר כלום, אבל אינטל מצאה עצמה במקום שבו נמצאים משרדי עורכי דין, חברות ענק, אוניברסיטאות ותאגידי מדיה, שמונה חודשים לתוך הקדנציה השנייה של טראמפ: תחת איומים וסחיטה מצד האיש החזק בעולם, על בסיס משהו שהוא ראה בטלוויזיה.
כמעט כל החלטה שטראמפ לוקח, בתפקיד שבו הוא חורץ גורלות של אנשים בעולם, מגיעה ממה שהוא רואה בטלוויזיה. מהבחינה הזו – גם מהבחינה הזו – הוא לא זז מאז שנות ה-80. יש לו גישה למידע המודיעיני הרציני, המפורט והמתוחכם בעולם, אך הוא כמעט לא מקבל תדרוכים מודיעיניים. וגם כשזה קורה, הוא לרוב לא מאמין להם – אלא אם הם מחמיאים להוראה שנתן. אבל תדרוכים מודיעיניים הם כמעט תמיד רק חדשות רעות לכל נשיא אמריקאי, ומבחינת טראמפ ופרנויית הדיפ-סטייט שלו, כל דבר רע שקורה בעולם כשהוא נשיא – מהקורונה ועד לשריפות בקליפורניה – זה ניסיון לפגוע בו אישית, ולכן לתדרוכים אין ערך.
הטלוויזיה לימדה את דונלד טראמפ הכל. דרכו לבית הלבן נסללה בעשרות שנות צפייה בשידורים בכל תחום. משידורי ספורט הוא למד שאם אתה לא מנצח, אתה בעצם מפסיד
טלוויזיה זה סיפור אחר לגמרי. אם המודיעין האמריקאי אומר לו שיש רעב בעזה, הוא לא מאמין, או שהוא כן מאמין אבל לא חושב שזה חשוב. אבל כשמראים תמונות בטלוויזיה, זה כבר משנה הכל. כשנשאל על כך בחודש שעבר, אמר טראמפ: "בהתבסס על הטלוויזיה, הילדים האלה נראים רעבים מאוד. אלה דברים אמיתיים של רעב. אני רואה את זה ואי-אפשר לזייף את זה". האמונה של טראמפ ש"אי-אפשר לזייף" ב-2025 את מה שרואים בטלוויזיה רק ממחישה, שוב, עד כמה הוא תקוע בשנות ה-80. אין לו בעיה להאמין לדיפ-פייקים על מהגרים שאוכלים את הכלבים של השכנים, אבל מה שהוא רואה בטלוויזיה זו אמת בלתי ניתנת לערעור.
דרש לפטר את הכתבים
לטראמפ היה מעט מה לומר בנושא הרעב בעזה, עד שהנושא פרץ לתקשורת ההמונית. התפשטות הסרטונים והתמונות הציבה את הסיפור במרכז תשומת הלב, וטראמפ קשוב ומגיב לסוג כזה של שינוי בדעת הקהל יותר מאשר לתוכן האירועים עצמם. הוא מתייחס לאירועים חדשותיים לא כדברים שיש לו שליטה עליהם, אלא כצופה של "פוקס ניוז" עם שלט ביד ומגאפון עצום, שבו הוא משתמש לפרשנות של מה שהוא רואה בטלוויזיה.
כל מי שרוצה להעביר מסר לטראמפ – בני ברית, יריבים, אנשי עסקים או משפחות חטופים ישראלים – יודע שהוא צריך ללכת לטלוויזיה. זה לא שטראמפ תמיד מאמין באמת לכל מה שהוא רואה בטלוויזיה – כש-CNN דיווחה שההתקפה האמריקאית לא חיסלה לגמרי את הגרעין האיראני, הוא ירה צרורות של פוסטים באותיות גדולות שדרשו לפטר את הכתבים. אבל זה לא משנה. הוא יודע שהציבור רואה טלוויזיה, מבין את ההשפעה שלה על עיצוב דעת הקהל ומשתמש בה כדי לייצר את הנרטיב המתאים לו יותר טוב מכל פוליטיקאי בהיסטוריה של ארה"ב. בפער עצום. רונלד רייגן היה חובבן גמור ליד טראמפ.
הטלוויזיה לימדה את טראמפ הכל. דרכו לבית הלבן נסללה בעשרות שנות צפייה בשידורים בכל תחום. משידורי ספורט הוא למד שאם אתה לא מנצח, אתה בעצם מפסיד. לא משנה אם זו היאבקות חופשית שמבוימת מראש, אתה חייב להיות בצד שידו מונפת לניצחון בסוף. מהחדשות במאה ה-21 הוא למד שהדבר הכי טוב לעשות כשהוא אומר או עושה משהו בעייתי, זה להתחפר בעמדה שלו עוד יותר, להחריף את הסיטואציה ולחכות שהתקשורת רודפת הרייטינג וחפצים נוצצים חדשים תעבור הלאה. והכי הרבה הוא למד מתוכניות ריאליטי, כמו "המתמחה" שאותה הגיש ושהצילה את הקריירה שלו כשכבר הייתה בדעיכה גדולה. מהתוכניות האלה הבין טראמפ שאפשר לשלוט באנשים כשמשסים אותם זה בזה.
טראמפ מתייחס לאירועים חדשותיים לא כדברים שיש לו שליטה עליהם, אלא כצופה של "פוקס ניוז" עם שלט ביד ומגאפון, שבו הוא משתמש לפרשנות של מה שהוא רואה בטלוויזיה
את דרכו של טראמפ, מהבית שבו נולד בקווינס עד הבית הלבן, אפשר לשרטט במקביל לטרנדים טלוויזיוניים. בשנות ה-70 הוא עסק בלהיות סלבריטי, ובשנות ה-80 עשה קפיצה גדולה בדרך להשלמת מיתוגו כסמל להצלחה אמריקאית. הרגע שסימל את זה יותר מכל היה חנוכת מגדל טראמפ בשדרה החמישית במנהטן ב-1983. לא חסרו אנשי נדל"ן עשירים יותר בעיר, אבל רק בבניין שלו גרו סופיה לורן, מייקל ג'קסון וסטיבן ספילברג. גם עיצוב הזהב ששולט במגדל – ועכשיו גם בבית הלבן – נועד למשוך סיקור תקשורתי וליצור מציאות שבה טראמפ הוא האיש העשיר שכולם מכירים. אפילו הסדרה הקומית-רומנטית "משתגעים מאהבה", שלא הייתה בדיוק איזו סאטירה, השחילה בתחילת שנות ה-90 משפט על כך שצ'ק של טראמפ בסך 83 דולר חזר. זה לא הפריע לטראמפ. העיקר שדיברו עליו.
בתחילת שנות האלפיים הגיעו לטלוויזיה שני טרנדים חדשים שבדיעבד עזרו להכין את אמריקה לאפשרות של דונלד טראמפ כנשיא: הראשון היה תוכניות ריאליטי. מפיק "הישרדות" מארק ברנט – שייצר גם את "המתמחה" – לימד את הצופים שהם יכולים להיות לטובת אנשים מחורבנים שמבדרים אותם. ברגע שהקו בין מציאות לפיקציה נעלם, נפרץ עבור טראמפ – שהדבר הראשון שאמר ב-11 בספטמבר זה שעכשיו הבניין שלו הוא הכי גבוה בניו-יורק, ואפילו זה היה שקר – מסלול להליכה למקומות שעליהם לא חלם, ואמריקה לא חשבה שאליהם הוא יכול להגיע.
הטרנד השני היה תור הזהב של דרמות שחוגגות אנטי-גיבורים. טוני סופרנו היה האב המייסד. "הסופרנוס" דרשה מהצופה לשאול את עצמו "האם אפשר לאהוב אנשים רעים". היא פתחה את הדלת לסדרות שהגיבורים שלהן היו כמעט תמיד גברים לבנים אגרסיביים ולא מוסריים, שדרסו את כל העומד בדרכם.
מבקר הטלוויזיה של "הניו יורק טיימס": "טראמפ הוא לא אדם אמיתי, הוא דמות טלוויזיונית. הוא רואה טלוויזיה, מייצר טלוויזיה ורואה את הטלוויזיה שעוסקת בטלוויזיה שהוא מייצר"
האליטות הליברליות, שהתפעמו מהסדרות המצוינות האלה, לא קלטו איך חלקים גדולים באמריקה התחילו לחשוב שאולי המיתוס של מה שנדרש מנשיא ארה"ב לפי האידיאלים של סדרה כמו "הבית הלבן", הוא לא מה שבאמת צריך. אולי צריך איש רע. זה מה שעזר לפופולריות של הדמות שטראמפ שיחק ב"המתמחה" – הוא לא באמת פיטר אנשים ורוב הזמן לא הכיר את המתמודדים – וזה גם מה שהוא אמר בקמפיין: "מה זה משנה אם אתם אוהבים אותי או לא, רק אני יכול לפתור את הבעיות שלכם". כשהכריז שהוא רץ לנשיאות הוא ירד במדרגות הנעות של מגדל טראמפ, בדיוק כמו ב"המתמחה". אנשים מסביב החזיקו שלטים עם שמו ואחר כך התברר שכל אחד מהם קיבל 50 דולר כדי לעשות זאת.
הרומן עם "פוקס ניוז"
ועדיין, הטרנדים האלה לא היו מובילים את טראמפ לבית הלבן בלי "פוקס ניוז". רוג'ר איילס הקים את "פוקס ניוז" ב-1996 עם הכסף של רופרט מרדוק, כדי "לייצר אלטרנטיבה שמרנית" לערוצי המיינסטרים שנתפסו כליברליים מדי. אבל איילס היה יותר בעניין של נקמה.
איילס היה יועץ התקשורת של ריצ'רד ניקסון והפך אותו מפוליטיקאי יבש וכבד למועמד שיודע להופיע בטלוויזיה, מה שתרם לניצחונו בבחירות של 1968. הוא מעולם לא סלח לממסד שכפה על ניקסון להתפטר בעקבות פרשת "ווטרגייט", והגיע למסקנה שזה לא היה קורה אם לניקסון היה ערוץ טלוויזיה נאמן. "פוקס ניוז" הייתה התיקון של איילס, אבל לא בטוח שאפילו הוא חשב שזו תהיה כזו הצלחה.
החיבור בין טראמפ ל"פוקס ניוז" החל במקביל להופעתו ב"המתמחה", כשקיבל פינה בשם "ימי שני עם טראמפ" בתוכנית הפופולרית ביותר של הרשת, "פוקס וחברים". דרך הפינה הזו הוא גילה שיש בסיס ימני זועם, שרק חיכה למישהו שיגיד לו שברק אובמה לא נולד באמריקה. בזמן שאמריקה הליברלית חגגה את הנשיא השחור הראשון וה-Cool, החל טראמפ לחשוב על ריצה לנשיאות על גבי מרירות של נוצרים לבנים שמרנים, שבטוחים שהם אמריקה ועכשיו מישהו לוקח אותה מהם. טראמפ לא חשב שהוא ינצח ב-2016 – הוא רץ כדי לבנות בסיס מעריצים שיצדיק הקמת ערוץ טלוויזיה משלו – אך כשהגיע לבית הלבן הוא הבין שאין ערוץ טלוויזיה שיביא לו יותר רייטינג מכל דבר שיעשה כנשיא ארה"ב.
בקדנציה הראשונה עוד היו סביב טראמפ אנשים שניסו מדי פעם לקחת לו את השלט, אבל עכשיו כל הצוות שלו דואג להזין אותו בעוד ועוד קטעי טלוויזיה שגם עושים לו נעים בגב, וגם מספרים לו את מה שהוא רוצה לשמוע. בקדנציה הזו הוא גם כל כך הרבה יותר בטוח בעצמו – ועומד מול כל כך מעט התנגדות – שהוא רוצה עכשיו לשלוט בגופים שמשדרים את החדשות האלה. או בקומיקאים שמספרים עליו בדיחות. את "פוקס ניוז" כבר יש לו, ובעזרת יו"ר ועדת התקשורת הפדרלית, ברנדן קאר, מנסה טראמפ להתערב גם בתכנים של CBS ו-ABC.
"דונלד טראמפ הוא לא אדם אמיתי, הוא דמות טלוויזיונית", אמר עליו פעם מבקר הטלוויזיה של "הניו יורק טיימס", ג'יימס פוניווזיק. "הוא רואה טלוויזיה, הוא מייצר טלוויזיה והוא רואה את הטלוויזיה שעוסקת בטלוויזיה שהוא מייצר. הוא חושב על כל דבר בטווח הקצרצר – מה אני עושה בשנייה הזאת כדי לנצח את הרגע. זה כמו פרקים של סדרת טלוויזיה, אבל במקרה שלו אין שום המשכיות מפרק לפרק. כולם יודעים שזו הצגה ושבעוד דקה לא יהיה ערך לרוב מה שהוא אומר, אבל הוא יודע שהמצלמות לא יעזבו".
