קשה לגבש דעה לגבי השיח הנוכחי סביב המשך המלחמה משום שנדמה שרב הנסתר על הגלוי. כך, למשל, לא ברור מדוע, אם הממשלה החליטה להילחם ולהשתלט על עזה, דווקא בצלאל סמוטריץ׳ לא מרוצה ומודיע על אי-אמון בראש הממשלה? לכאורה, הוא אומר זאת משום שהממשלה לא החליטה לכבוש את עזה ואף קבעה שאם חמאס יסכים במהלך הלחימה לעסקה חלקית, היא תבוצע. אבל הרי לאורך כל הדרך תמך סמוטריץ׳ בהתקדמות צעד אחר צעד עד לכיבוש מלא, ואם כך – מדוע לפתע הוא דורש, מיד ועכשיו, הכרעה על כיבוש? ייתכן שכעסו נובע מסיבה אחרת: סמוטריץ׳ מבין שעסקה מלאה לסוף המלחמה בדרך.
לא ברור גם מדוע נתניהו הכריז השבוע, בניגוד לכל ההימנעויות הקודמות שלו מדיון על ״היום שאחרי״, כי הוא מעוניין להעביר את עזה לידי ממשלה אזרחית, כלומר ממשלה של פלסטינים טכנוקרטיים, ולאחר מכך לידי מדינות ערב, כפי שרבים הציעו לו לומר כבר בראשית המלחמה? הרי את אותה הצעה ניתן היה להעלות לפני שנה וחצי ובכך לזכות גם בתמיכת העולם, עם דרישה לגיטימית להחליף את חמאס בגורם ערבי אחר.
רמז למה שעתיד לקרות יתקבל כבר בשישי כשטראמפ ופוטין ייפגשו לדון במלחמה באוקראינה. אם הם יגיעו להסכם - הלחץ לסגור את הסיפור בעזה יגבר
בכל מקרה, דבריו מחזקים את הרושם שלפנינו עסקה אחת שתסיים את המלחמה, באיחור ניכר ומיותר. לכן נתניהו מבקש להצטייר כמי שהשיג אותה בזכות האיום על עזה, ולא, כפי שסביר להניח, משום שהאמריקאים הבינו שאין דרך לסיים את המלחמה אלא בהסכם כולל, וכופים זאת עליו. מצד שני, ייתכן, שנתניהו ממשיך לתעתע ולזרוק לכל צד את מה שהוא רוצה לשמוע, בלי תוכנית.
ואם תהיה עסקה, שלושה עקרונות חייבים להיות מיושמים בה. חמאס לא ישלוט בעזה, כל החטופים יחזרו, ולעזה צריך יהיה למצוא פתרון פוליטי שישקם אותה, בשיתוף הפלסטינים. אחרת, מה שבטוח הוא שההרס וההרג שהותרנו בעזה הם בדיוק מה שיבטיח לנו ניסיון ל-7 באוקטובר נוסף בעתיד. סביר שהדור הבא של העזתים, אם היא לא תשוקם, יבקש יום אחד לנקום, ובעקבות זאת נרצה, באופן טבעי, להגיב, וכך מעגל האיבה ילך ויתעצם לדורות הבאים. לכן, ניצחון אמיתי לא תלוי בכמה אנשי חמאס עוד ייהרגו, אלא בעתידה הפוליטי של עזה.
רמז למה שעתיד לקרות בעזה יתקבל כבר ביום שישי כשטראמפ ופוטין ייפגשו כדי לדון במלחמה באוקראינה. מבחינת האמריקאים, גם המלחמה באוקראינה וגם בעזה הן אבני נגף שצריך להסיר. אם הנשיאים יגיעו להסכם שיהיה מקובל גם על אוקראינה - הלחץ לסגור גם את הסיפור הישראלי יגבר. מעניין, אגב, לשים לב לכך שלאחרונה דווח על שתי שיחות, שתוכנן לא הודלף, בין פוטין לנתניהו.
בעוד שבמקרה האירופי, רוסיה היא הצד החזק, במקרה שלנו ישראל החזקה. מצד שני, בעוד שבמקרה שלנו הצד החלש, חמאס, הוא גם הצד הרע מוסרית, במקרה של רוסיה דווקא החלשים, האוקראינים, הם הטובים. אלא שההתמשכות המיותרת של המלחמה בעזה גרמה לכך שבעיני רבים בעולם דווקא אנחנו בתפקיד רוסיה. בקיצור, הדברים מורכבים. ומה שניתן ללמוד מהניסיון למצוא הסדר באירופה ובעזה הוא שלא משנה מה יחסי הכוחות והמוסר, תמונות המציאות מורכבות. לכן ההסכמים שחותמים את המערכות לא יכללו רק לא את דרישות החזק והמנצח, אלא גם את אלה של הצד החלש והרע. ללמדנו שהשאיפה לניצחון מוחלט תמיד מנותקת מהמציאות, בכל מקום ובכל זמן.
