שובה של "מותק בול באמצע" אחרי ארבע שנים שהפכו את הסאטירה על ראשה ואז ערפו אותו, היא לא אירוע מובן מאליו. די להתבונן בנמסיס של העונה השנייה, אנשי מכון "אחיתופל", כדי להבין מדוע: פורום קהלת, מקור ההשראה של "אחיתופל", תומך בסגירת השידור הציבורי. אחת הטענות היא שמשלמי המסים לא צריכים לממן טורי דעה מתוסרטים של שמואל הספרי, לדוגמה. והנה, לא רק שהתאגיד עדיין על רגליו, הוא גם מאפשר להספרי לטווח ישירות את הגוף שמעוניין לחסל אותו.
אולם הבעיה ב"מותק בול באמצע" (עבור מי שלא מפחד מאמנות ביקורתית) אף פעם לא הייתה רק האמירה, אלא בעיקר הביטוי שלה: עונת הבכורה צעקה וצרחה ונשארה צרודה כשהתברר שוב, למרבה התדהמה, שטלוויזיה אינה תיאטרון. גם העונה החדשה לא גילתה את נפלאות הסאבטקסט, אבל היא כן מציגה שינוי משמעותי בטון, ובמיוחד מבט מורכב ומעניין על הדמות הראשית, חברת הכנסת מותק מרדכי.
לפי מחצית מפרקי העונה, מותק (גילי איצקוביץ' המצוינת) היא יותר אנטי-גיבורה מגיבורה. החיכוך עם התרבות הפוליטית הרקובה עיבה את העור שלה, אך הוא גם חשף עד כמה היא לא התקווה הגדולה של מגזר האאוטסיידרים, אלה שלא מקורבים לשום צלחת. היא למדה את הקצב והתכליתיות של פוליטיקאית, אבל צריכה שהדוברת שלה (נעמי לבוב, שכבר מזמן אמורה לדלג על תפקידים כאלה) תסביר לה מדוע מכון "אחיתופל" מנוגד לכל מה שהיא מאמינה בו לכאורה. זה לא רק בגלל חסך מבהיל בידע ובסקרנות: רמת העניין שלה בנושאים קריטיים, כאלה שמדינת ישראל נקרעת סביבם במציאות, מסתכמת בסיסמאות ריקות. אפילו השם "אחיתופל" לא אומר לה כלום.
קשה שלא לקשור בין התהליך שעוברת מותק לבין העובדה שהספרי כבר אינו הכותב היחיד, והוא חולק קרדיט עם בנו, אריה. אם "פולישוק" הייתה גם דרכו של הספרי האב לסגור חשבון עם הנהגה פחות או יותר בת גילו, האמביוולנטיות המרירה כלפי מותק והמיליה החברתי שלה מרגישה כמו כתב אישום של הספרי הבן נגד אחיו ואחיותיו המילניאליים: הפער בין החשיבות העצמית למעשים, העיסוק האובססיבי באריזות ובדימויים, הרצון הילדותי לקבל הכל בלי לטנף את הידיים, הצביעות והפריבילגיות.
הצגתה של מותק הן בתור קורבן והן בתור מקרבנת מוציאה את הסדרה להפסקות מרעננות מהתבנית הצפויה של "סאטירה פוליטית", שבה כולם נוכלים, מושחתים ומגוחכים: או אז היא הופכת לקינה על דור שיכול היה לחולל מהפכות והעדיף להישאר, ובכן, בול באמצע.
בקטנה
בפרסומת הגיוס למשמר הלאומי, הדובר מספר: "בצבא נלחמתי בשביל המדינה, היום אני נלחם בשביל הביטחון האישי של כולנו". מוזר: האם מי שנלחם "בשביל המדינה" לא עושה זאת "בשביל הביטחון האישי של כולנו"? והאם מי שנלחם "בשביל הביטחון האישי של כולנו" לא עושה זאת "בשביל המדינה"? מן הסתם, הכוונה היא שהנ"ל קודם עסק בפעולות צבאיות וכיום מתמקד בפעולות שיטור. אולם הפרסומת כולה, קרבית ועתירת אקשן, גם תורמת לטשטוש ההבדל העצום בין שני הגופים, למרות שהאחד פועל נגד אויבים והאחר פוגש יום-יום באזרחים. כמו שהמשטרה נראית תחת השר בן גביר, המחשבה שכך יהיה המשמר הלאומי לא מגבירה את הביטחון: לא ברמה הלאומית ולא ברמה האישית.
