מסע הצלב של הילדים // מרסל שווב } תרגום: בני ציפר } תשע נשמות } 56 עמ'
לב האמונה הוא ילדי. הילד הוא המאמין המוחלט, יש בו תום, הוא קרוב יותר ליצר ולחטא, אבל אלה נעשים בתום לב, בלי כוונה ובלי היסוס. ניסיון החיים, עול הידיעה, הלבוש שקשור בבושה ובאחריות עדיין לא השחיתו את ליבו של הילד. האמונה היא מקור כל המחשבות. ולכן היא משמרת את אמת המחשבה. מה יהיו המחשבות בלי אמת, ללא תום הלב, כלומר ללא דחף החיים הספונטני של הילד. אם על פי הבשורה הנוצרית, כל אדם נושא את צלב הייסורים שלו על גבו, המסע אל האמת הוא הליכה בדרך ההפוכה בחזרה אל המבט הראשוני של הילד. בבשורה על פי מתי, מוכיח ישוע את מאמיניו: "אמן אומר אני לכם, אם לא תשובו ותהיו כילדים לא תיכנסו למלכות השמיים". במילים אחרות, מסע הצלב של המאמין הוא הליכה עם הפנים לאחור, דווקא אם נלך בדרך האחרת ההפוכה, אולי נגיע אל הרגע שבו יתהפך ליבנו, כמעין שיבה הביתה, ונגלה את עצמנו טהורים כמו הילדים. לכן האמונה בתום לב אינה דרכה של גבולות הידיעה ושל ההתבגרות המדעית (תצפית ובחינה), אלא עניין של אור גדול המציף את העיניים העיוורות. על פי התפיסה הנוצרית, האדם מגשש את דרכו כעיוור, אובד בדרך כמושפל, אך דווקא כך הוא מתהווה כילד (משיל מעליו את הכבוד שבו הוא מתפאר) מפני שהוא חש באור הסנוורים של האב, "אני הדרך והאמת והחיים, אין איש בא אל האב, אלא דרכי", כתוב בבשורה על פי יוחנן.
'מסע הצלב של הילדים' הוא מסע אדוק ועיוור שכזה, המספר על עלייה לרגל של אלפי ילדים מצפון אירופה דרך ערי הנמל במארסיי וגנואה בכיוונה המואר של ירושלים בשנת 1212. הספר נסמך על אירוע היסטורי, כחלק ממסעות הצלב בימי הביניים, גם אם נכתב בסוף המאה ה-19 בצרפת החילונית, בצורת טלאים ספרותיים המביאים בכל פרק נקודת מבט שונה מתוך מהלכי המסע המיסיונרי. אמנם העבר הימי-ביניימי גודש את הצורה הפרגמנטרית, אבל המבנה הלירי והקטוע נותן חותם חדש לסימבוליקה המסורתית.
הספר בנוי מונולוגים פנימיים ללא היררכיות דתיות או חברתיות, סדרה של קולות בזה אחר זה: משורר נווד אירופאי, מצורע חסר בית, דבר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שלושה ילדים (ניקולא האילם, אלן ודני) הצועדים ביערות ובהרים, פקיד שעובד בנמל במארסיי, נזיר קדוש-סוּפי שצופה בנעשה באפריקה, דבר האפיפיור הקשיש גרגוריוס התשיעי המשקיף אל הים וחותם את המאורע בבניית מצבת זיכרון. בריבוי הקולות הזה מצליח המחבר ליצור תנועה דינמית, אישית מאוד, אבל גם מקיפה ופלורליסטית. כך או כך, בפער שבין המקטעים, אפשר לחוש בתעתוע של הברכה המקוללת, באקסטזה סהרורית, במתח שבין אמונה ואנרכיה; צידו האחד של המטבע משיחיות וגאולה וצידו השני ציניות אכזרית המוליכה את תהלוכת הילדים אל עבר אסון נורא, לעינויים ולמוות.
לא פלא שבמרכז המסע, מביא הספר את פניה של ילדה קטנה בשם אליס, המלווה ילד עיוור בשם אסטש. אליס תשושה מאוד מהדרך, אבל היא שואבת כוח מחוסר הידיעה של אסטש. היא אוהבת את אסטש אהבה ללא תנאי, בעיקר מכיוון שהוא לא רואה כלום. אסטש לא רואה, הוא נשאר נבער מדעת, ולכן הוא עצמו התגלמות הילדיות, יציר הבריאה הקרוב ברוחו לטוהרת המלאכים. אסטש לא רואה, אבל הוא שומע קולות בלילה. הקולות מוליכים אותו, ודוחקים באליס הקטנה להתלוות אליו ולדאוג לו בכל רגע שלא ייפול בדרך, לחפון את ידו, לגעת בו, ולהשיב לו את מאור עיניו דרך מגע כף היד החומלת.
מסירותה של אליס לילד העיוור היא עדות לחסד עליון, בינתיים הילד רואה בעיוורון דרך כף ידה ודרך תיאור עיניה הקטנות. ברגע שיעפילו לירושלים, לכנסיית הקבר, יתגלה האל עצמו, יניח ידו על ראש הילד (בנו, חסידו) ויאיר את עיני רוחו, בדיוק כמו שפקח אי פעם את עיניו של העיוור ביריחו. "אולי אז יראה אסטש את אליס הקטנה", כותב מרסל שווב בטון מינורי.
"בחבל ארץ זה הכל לבן", מדמיינת אליס את ירושלים שמעבר לים, ומעבר לכל אדמה, "הבתים והבגדים, ופני הנשים מכוסות ברעלה לבנה. אסטש המסכן אינו יכול לראות את הלובן הזה, אבל אני מתארת לו אותו והוא מרוצה. כי לדבריו, זה הסימן לסוף. ישוע הוא לבן". הלבן מופיע לכל אורך הטקסט כסימן לקדושת הכנסייה, הלבן הוא גם הסוף (בזיקה לשירה של מלארמה בסוף המאה ה-19), אולי בשל כך מרסל שווב מצייר בלבן גם את פיות הילדים על הספינה השוקעת ונטרפת בים, את מותם של הילדים בנתזי קצף הגלים, ואת בוהק העצמות שלהם לאחר שנספו, גם זה הוא סוף לבן.
ראוי לציין לבסוף את התרגום המעודן ואחרית הדבר של בני ציפר על מעמדו העלום של מרסל שווב בימי חייו, ושמו הנישא למרחוק רק לאחר מותו הודות למוניטין של חורחה לואיס בורחס בעולם הספרות. •
בפער שבין המקטעים אפשר לחוש בתעתוע של הברכה המקוללת: משיחיות וגאולה לצד ציניות אכזרית
